בכנס השלישי של שמור עיניך, התקיים פאנל עם הרב ד"ר אברהם טווערסקי ועם הרב יהושע שפירא. לפניכם חלק מהשאלות והתשובות.

שאלה: בשפה פשוטה מה ההבדל בין דת לבין רוחניות?

תשובה מהרב טוורסקי: כשהקב"ה יצר את האדם, הוא לא רצה עוד מלאך יש לו מספיק מלאכים, הוא לא רצה עוד בהמה, הוא רצה לברוא יצור שיברא כבהמה ויהפוך את עצמו למשהו רוחני שדומה למלאך, הקב"ה ברא באדם רוח שמבדילה אותו מהבהמה, האדם יכול לעשות דברים שבהמה לא יכולה לעשות, אדם יכול לגמול חסד, למחול, לחפש דרכים לשפר את עצמו, להחליט מה נכון ומה לא נכון. בהמה לא יכולה להתנגד לתשוקה שמתעוררת בה היא חייבת לממש אותה, אדם יכול לעשות זאת. כשאדם מרומם את עצמו כך שהוא לא בהמה, שהוא לא נכנע לתשוקות ולרצונות שלו, שהוא חי חיים נכונים – זה נקרא שהוא רוחני, בין אם הוא אדם דתי או לא.

ואם אדם כן מרומם את עצמו, כך שהוא בדרגה יותר גבוהה מבהמה, עדיין מה התכלית של החיים שלו? מה המטרה של החיים שלו? כאשר הדת והתורה נכנסת לתמונה היא נותנת לאדם את התפקיד והמטרה לחיים הרוחניים שלו, מעבר לזה שהוא לא בהמה, וזה הפרק הראשון בספר "מסילת ישרים" – חובת האדם בעולמו, מה אנחנו אמורים לעשות עם החיים שלנו.

שאלה לר' שפירא: הרב דיבר הרבה על חזרה בתושבה, האם הרב חושב שאנחנו חוטאים או חולים?

תשובה: נדמה לי שעל השאלה הזאת האם אנחנו חוטאים או חולים רק הקב"ה יכול להשיב, אנחנו יכולים לדעת הרבה מאד פעמים שזה היה נפילה כשאנחנו מביטים אחורה ורואים שהמאמץ שלנו לגבי העניין הזה היה מעבר לכל נושא אחר בעולם ובכל זאת נפלנו אנחנו יודעים שלא אנחנו יצרנו את התבנית הזאת לא אנחנו סידרנו ככה את העולם, לא המצאנו נפש שיש לה משיכה לדברים שה' אוסר, וככל שאדם רואה שהמאמצים הכבירים שלו לא הועילו הוא יותר יודע שחלקו של הקב"ה גדול. אבל האם אין לנו בחירה בכלל? האם היה לכם בחירה האם לבוא לכאן הערב או לא? אני מניח שזה לא קל לבוא לכאן הערב, לפחות לחלק זה לא היה קל, גם למי שהולך לקבוצות פה יש עוד אנשים, יש בחירה. האם לקבוצות קל תמיד ללכת? יש בחירה. אם אדם לא הולך לקבוצות, והוא נופל, יש לו אחריות על זה? כל אחד מכם יכול להעיד שכן. הוא מרגיש עד כמה הוא חוטא לעצמו אם הוא לא בוחר בדרך הנכונה. אלא שאם אדם ניסה בהמון דרכים והראש נדפק בקיר והוא לא התקדם הוא יכול להגיד – אני רציתי ללכת בדרך ישרה ולא מצאתי אותה, והקב"ה מורה ישרים בדרך והנה הוא הורה לכם דרך, והוא הביא אתכם עד השער, ואם אדם יאמר הנה השער הנה הדרך אבל אני לא רוצה, אין לו בחירה? יש. אוי ואבוי לנו אם אנחנו נאמר שאין פה גם בחירה, כי אז את הצלם א-לוקים שלנו אנחנו עוקרים כמו שאמר הרב טוורסקי שלבהמה אין בחירה אבל לאדם יש בחירה, לכן בהמה לא הולכת לקבוצות ואדם כן.

שאלה: רואים הרבה שמי שמשתתף בקבוצות יש לו ירידה בשמירת המצוות, למה זה קורה? האם זה מחויב המציאות?

תשובה מהרב טוורסקי: אני לא יודע את הסיבה לכך, אבל אני חושב שאחת הסיבות יכולה להיות, ואני לא אוהב לומר זאת אבל הנביא אמר זאת - שכל כך הרבה מקיום התורה והמצוות שלנו זה "מצוות אנשים מלומדה", אנחנו לא עובדים את ה' עם התחושות והרגשות שלנו, כשאנחנו מגיעים לתכנית אחד הדברים הראשוניים שאנו חווים זה הרגש הזה של לעשות את הדבר באמת וממילא זה גורם לנו איזושהי ירידה.

שאלה לר' שפירא: התחושה שלי היא שהתכנית מנתקת מיהדות גם מצד הביטויים שמוזכרים בספרות וגם מצד הניתוק מהחיוב לעשות מצוות התכנית היא עבודה על המידות אבל אדם יכול להצליח בתכנית ולהתקדם בלי להתפלל ולשמור שבת, מה ההסתכלות הנכונה על התכנית מבחינת הביטויים שיש בה ומבחינת השילוב עם החיוב לקיים תורה ומצוות? התכנית יכולה לתת תחושה שהנה אני עושה אותה ואני נקי, וה' אוהב אותי וזהו, אני לא צריך לעשות מעבר לזה עוד דברים?

תשובה: לפי דעתי התכנית היא בגדר 'דרך ארץ שקדמה לתורה', התכנית היא לא תורה אין בה קדושה, ה' ברא את עולם החול וגם את הדרך ארץ שקדמה לתורה, התכנית כמו שאמר הרב טוורסקי הופכת בהמה לאדם, אבל היא לא הופכת אדם לעובד ה' או למקבל תורה, כשיש לאדם בעיות בדרך ארץ שקדמה לתורה התורה שלו בנויה על כרעי תרנגולת היא מעורערת מבפנים היא חלולה, לכן כשאדם שב לדרך ארץ שלו ומעמיד את זה בצורה איכותית יותר ממה שהיה קודם, נדמה לו שהוא הגיע למקום יותר טוב ויותר משמעותי מהתורה שהייתה לו, בחוויה האישית זה אפי' נכון ומובן, אבל אף אחד לא יכול לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" לא על צעד ראשון ולא על אף צעד מהצעדים, אין קדושה שם, זה הדרך ארץ שקדמה לתורה, כשלאדם אין דרך ארץ לא בגלל שאין לו נימוסים אלא שמשהו בקרבו עוד לא בנוי כמו שצריך אין לתורה על מה לעמוד, הוא חייב להקדיש זמן וכוחות כדי לבנות את הדרך ארץ, אבל סעיף קטן בשולחן ערוך יקר יותר מכל הדרך ארץ שבעולם ביחד, אבל יש לו תנאי הוא לא יכול לעמוד אם לא יהיה דרך ארץ קודם, התכנית בעיני זה הדרך ארץ שקדמה לתורה, מי שזכה לעשות את התכנית ולחזור להיות מלא בבניין של קומת האדם עכשיו כשהוא עושה מצווה כל מצווה שלו זה עד שמי שמיים, היא לא חלולה היא מלאה בדביקות א-לוקית באמת, בכנות בישרות בלב, אשרי מי שזוכה להציב דרך ארץ כזאת כדי שיוכל אחר כך לשמור תורה ומצוות כמו שצריך.

שאלה: בספר הגדול משתמשים במושג – "החלמנו" בלשון עבר, בקבוצות אנחנו אומרים שאנחנו "מחלימים" או "בהחלמה" בהווה, האם יש שלב שבו התרפאנו החלמנו, זהו, זה מאחורינו?

תשובה מהרב טוורסקי: זה דבר פשוט "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", אנשים שואלים אותי, עד מתי אצטרך ללכת לקבוצות? ואני עונה להם, אחת מהסיבות שבגללם הולכים לקבוצות זה בשביל להמשיך לתקן את 'פגמי האופי' שלי, ואני עונה להם כאשר לא יהיו לך יותר פגמי אופי לתקן תוכל להפסיק ללכת לקבוצות, אבל כשזה יקרה אתה כבר לא תהיה בין החיים...