שקרים לבנים

השקר של הנשים – אני יורדת תוך 2 דקות, מתאפרת ובאה.
השקר של הגברים – מה פתאום, את לא כבדה.
השקר של הרווקים – אני לא רוצה מערכת יחסים עכשיו.
השקר של החתונות – חופה בשעה 19:30.
השקר של השיכורים – מחר ים על הבוקר.
השקר של הטלוויזיה – פרסומת קצרה וחזרנו.
השקר של הטלפון – בדיוק באתי להתקשר אלייך.
השקר של האינטרנט – אני מאשר את תנאי השימוש.
השקר של המפרסמים – תבוא, נפנק אותך.

קבוצה תמיכה טלפונית לבנות זוג של מכורים

אם אתה מתמודד עם התאווה, אשתך צריכה גם היא לקבל תמיכה ועזרה, כמו גם הזדהות והבנה מנשים אחרות שנמצאות באותו מצב. חשוב שהיא תרגיש שהיא לא לבד.

לצורך כך נפתחת קבוצה טלפונית חדשה שבה ישתתפו חברות ותיקות וחדשות לשתף על הבעיה ועל ההתמודדות היומית.

את הקבוצה תנחה נעמי, אשת מכור שהתמודדה עם אותן הבעיות בדיוק, אותו כאב, אותו בילבול וגם הרבה רגשות אשם. אחרי שש שנים בהן היא השתתפה בתכנית לנשות מכורים, היא תשמח ללוות נשים נוספות בתהליך ולחלוק את הניסיון, כח ותקווה שלה.

הקבוצה תתקיים בימי שלישי בשעה עשר בערב וכמובן ההשתתפות היא ללא תשלום, וכולכן מוזמנות להצטרף, להקשיב, לשתף ולקבל כלים לחיים טובים ומאושרים יותר.

לפרטים והצטרפות נא לשלו אימייל לכתובת: nashim@gye.org.il

ימבמבם

ימבמבם/צמר גפן מתוק/"שערות סבתא"/סוכר צמר גפן/שמבלולו - הוא כינוי לממתק נפוץ מסוכר לבן - מתוך ויקיפדיה.

אני זוכר את עצמי נוגס לראשונה בהר הסוכר הנפוח הזה לא מאד מזמן. בתור ילד הורי החליטו להציב את הגבול של המאכלים הלא בריאים שאכלתי, שם, כל פעם שהיינו יוצאים בחול המועד לפעילות ציבורית או לאיזה אירוע אחר הייתי צופה בעיניים כלות בילדים מחזיקים את מקל העץ הגדול ומסביבו ההר המתוק מתוק הזה. לי לא הרשו, במבט לאחור אני לא זוכר האמת שום דבר שנאסר עלי בכזאת נחישות והתמדה כמו האיסור החמור לאכול ימבמבם בשום פנים צורה ואופן... נו שוין, נראה לי שסלחתי להם על זה כבר...

כשגדלתי ופתאום הבנתי שאני יכול לקנות לעצמי את הממתק הלא בריא הזה בלי לבקש רשות מאף אחד, אני זוכר שהלכתי עם עקצוצים באצבעות מהתרגשות וביקשתי מהמוכר התורן את המנה הגדולה, הוא סיבב את המקל הלוך וסבוב, הושיט לי אותו, ואני ניסיתי להכניס לפי כמה שיותר צמר-גפן בבת אחת ולתת נגיסה משמעותית. וכלום. לא הצלחתי לנגוס בזה, זה נמס בתוך הפה שלי תוך רגע לגודל של אפונה בערך.

אני זוכר את תחושת הבלבול שהכתה בי באותו רגע - מה, זה הכל? מה? אבל זה היה נראה לי כל השנים הממתק האולטימטיבי? שום סוכריה על מקל לא התחילה להשתוות אפילו להבטחה שהענן המתוק הזה שידר לי כל אימת שחזיתי בילד אחר בולע אותו בשקיקה לקרבו.

ההקשר לתאווה ברור מן הסתם, אבל הסיפור עם התאווה הוא יותר מורכב מזה, ה'בעיה' עם התאווה היא שכמעט כל כוחה וההנאה שאני שואב ממנה מונח ב'נפח' הזה שמסביבה, בפנטזיה ובמחשבות שאני בונה סביבה.

קראתי פעם שחוקרים ניסו ל'כמת' (מלשון 'כמות') כמה הנאה פיזית ממשית אדם מקבל מפעולה על התאווה, האחוז שהם הגיעו אליו היה מאד נמוך, באזור ה90% למיטב זיכרוני מההנאה שבתאווה מגיע מהדמיון ומהתחושות הנלוות למעשה עצמו, רק 10% זה הנאה פיזית נטו שגופי מרגיש.

בנוסף לזה בשבילי בתור אדם דתי אני חושב שגם עצם הידיעה מגיל מאד צעיר שזה אסור, ולא סתם אסור אלא זה יכול להגיע לאחת משלושת העבירות הכי חמורות, ניפחה אצלי במוח את מימדי הפנטזיה והציפייה, למה שאני יכול לקבל מהתאווה אם רק אעז ואטעם מהפרי האסור, וגם חתונה לא ממש עזרה, כי זה עדיין אסור באופנים אחרים.

אז מה אני יכול לעשות כדי לחזור לשפיות בנוגע לתחושות והמחשבות שלי מול התאווה, איך מכווצים אותה לממדים יותר אמתיים ובריאים?

ברור לי שלתאווה יש הרבה תפקיד בחיי, ואני לא רוצה וכנראה גם לא יכול לכווץ אותה לחלוטין לגודלה האמיתי ולהישאר עם ה10% ההנאה הפיזית שבה, אני מרגיש עם עצמי שבשביל ה 10% הללו אוותר עליה מראש, היא גורמת לי לעשות דברים שאדם רציונלי לא היה עושה כל-כך, כמו להקים ולגדל משפחה (שאותה אני מאד מאד אוהב! למען הסר ספק), אני זקוק לצורה בריאה של תאווה בחיי, אני צריך אותה מאד, אבל שלא תהיה בממדים שיסתירו לי את כל טווח הראיה שלי, את כל האופק האופטימי של חיי.

אני כנראה צריך לעשות כל יום 'רק להיום' פעולות בשני כיוונים.

מצד אחד - להשתדל כמה שיותר לא לצרוך תאווה מסוכנת, כזאת שמגיע עם הרבה רעש וצלצולים וסוכר מנופח..דרך העיניים והמחשבות שלי, וכשזה מגיע בכל אופן פנימה, וזה מגיע לפעמים בלי לבקש רשות..לדבר עם חברים ולהוציא את זה כך מהמערכת שלי, ולבקש עזרה מאבי האוהב לא להתפתות לתאווה שהגדלתי לממדי ענק.

ומצד שני - לעשות פעולות אהבה חיוביות - להעניק חיבה ותשומת לב לאשתי וילדיי, לענות לטלפון לחבר שמתקשר בזמן לא כל כך נוח לי, והכי חשוב בשבילי - לחשוב על עצמי דברים טובים וחיוביים, לזכור שיש בי הרבה נקודות טובות, ובמובן מסוים בוראי האהוב ברא את כל העולם העצום שלו רק בשבילי.

עד שלאט לאט בעזרתו יתברך אצליח להרגיש יותר מאוזן, אקבל יותר הנאה וסיפוק מפעולות האהבה החיוביות שלי, אבין ואחוש שהסיבה שבוראי הרחום אסר עלי את התאווה בצורות מסוימות כי צורות אלו לא בריאות לי, הם פוגעות בחושים העדינים שבי, החושים שנהנים לתת ולהעניק לסובבים אותי למשפחתי ולעצמי.

שאזכה לעשות מעט מזה היום, 'רק להיום'.

אמן.

לבקש עזרה מאלוקים

קראתי דברים של חבר שטען שאפשר לבקש עזרה מכל כח גדול ממני ולאו דוקא מאלוקים. אני חושב שהכיוון הזה, של לבקש עזרה והכוונה ממישהו שהוא לא אלוקים או לכל היותר קבוצה או חבר תכנית בעל ניסיון, מנוגד בתכלית לרוחה המקורית של תכנית 12 הצעדים.

בספר הגדול מודגש הצורך לפנות דווקא לאלוקים, כאשר עבור אנשים בלתי מאמינים, מרחיבים זאת לכך מספיק שיכירו בכך שישנו כוח גדול מהם עצמם. זוהי הרמה הבסיסית של היכרות עם אלוקים הנדרשת מהם בשלב ראשון, כאשר בהמשך הדרך הם יוכלו לקבל עוד דברים רבים נוספים שהתקשו לקבל בתחילתה.

בספר 12 צעדים ו-12 מסורות (שנכתב אחרי למעלה מעשור אחרי הספר הגדול), ישנה הרחבה נוספת, לפיה הקבוצה או התכנית יכולה לשמש ככוח גדול ("זה כן עובד, בעוד אני אישית לא הצלחתי"), אבל מודגש שם שהדבר אפשרי רק באופן זמני והתחלתי מאוד.

באותה נשימה מוסיף הספר, כי זה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, ודומה למכונית תקועה על מוט, שלא יכולה לנסוע. ואם לדקדק במשל, אז זה מספיק רק כדי שתהיה לך מכונית, אבל לא כדי שתוכל לנסוע בה. כלומר, כל עוד הכוח העליון שלך הוא לא אלוקים, רק מצאת את המסגרת שיכולה לעזור לך, אבל אתה עדיין לא יכול לנסוע ולהתקדם.

במשך השנים, חברים מכל מיני תכניות צעדים, שניסו להתחמק מרעיון האלוקים, אמצו לעצמם תפיסה שאין מקורה בכתבים המקוריים שעליהם הושתתה התכנית, לפיה כל דבר יכול להיחשב ככוח גדול. ולא היא. תפיסה זו מנוגדת בתכלית לתכנית הצעדים המקורית (אגב, מעניין לציין כי ככל שחברי התכנית חילוניים יותר, כך יש נטייה לעקר ולרוקן מתוכן את מושג האלוקים, והדבר בולט בספרות של אותן תכניות חדשות, הצצות חדשים לבקרים כפטריות הזייה לאורך כל השנה ).

מכיוון שכך, צורם לי מאוד לשמוע התבטאויות כאלה. לא רק כיהודי מאמין, הקורא דברים כאלה בפורום דתי, אלא כחבר תכנית שקרא פעמים רבות את הספרות בהתבוננות מעמיקה, וברי לו שלא לשם הדברים הולכים, הקורא דברים כאלה בפורום שהרוח המרכזית הנושבת בו, רק להיום, היא של תכנית 12 הצעדים.

עניין נוסף הוא, שהתבטאויות כאלה עשויות להרחיק חברים חדשים מהתכנית שאינה סבורה שכיסא יכול לשמש ככוח עליון, אלא רק בורא העולם ומנהיגו. הן גם יכולות לשמש חרב בידם של מתנגדי התכנית, אשר ניזונים משמועות ולא מלימוד מעמיק של התכנית.

כך למשל נאמר באחד הפרסומים המתנגדים לתכנית הצעדים:

"נדגיש, כי אלוהים בשיטת הצעדים יכול להיות אפילו חפץ דומם, וכפי שהעיד אחד המטופלים שהוא בחר לעצמו את הכלב שלו כאלוהים אישי, ובזכותו הוא כיום "נקי". צריך להבהיר, שכאשר אדם מתפלל לכלב או ל"כוח עליון" אחר שהוא בדה לו מליבו, הוא מתפלל למישהו אחר שאינו הקב"ה".

כל מי שמכיר לעומק את תכנית הצעדים מבין עד כמה מגוחך ולא מתאים לרוח התכנית לבחור כלב כאלוהים, ועד כמה המילים שבחרתי דלות וריקות מכדי לתאר את חוסר ההתאמה. אך יחד עם זאת, כל בר דעת גם מבין, כיצד מי שמצוי מחוץ לתכנית וניזון משמועות משונות שכאלה, ממהר להילחם מלחמת חרמה בכל ההולכים בדרך זו, ומתייג אותם ככופרים בעיקר.

ואגב, החרב שהתבטאויות כאלה נותנת בידי מתנגדי התכנית, הורגת ופוצעת בעיקר את אלה שעדיין לא הצטרפו לתכנית. מי שנמצא בפנים מבין בדרך כלל בעצמו שדברי המתנגדים הם (ברובם הגדול) הבל ורעות רוח ומשוללים כל יסוד ממשי. לעומת זאת, מי שמצוי בחוץ ושומע כל מיני שמועות שמדובר בנצרות ועבודה זרה רח"ל, ועוד על הדרך מקבל בעקיפין מעין "הכשר" מאותם רבנים שעדיף להמשיך להשתמש ובלבד שלא "להתרפא בעבודה זרה" שכזו , יכול להיתלות בדברים כדי להמשיך לסבול עוד כמה שנים (עד שהוא יהיה מוכן לעשות הכל-כולל-הכל כדי להפסיק). אשר על כן, עלינו להיזהר בדברינו, ו"לתרגם" נכון את שפת הצעדים לאלה שאינם דוברים אותה (משימה לא פשוטה כל עיקר).

לסיכום, הכיסא לא יכול לעזור לי ולא אף אחד אחר, וכמובן גם לא לעצמו (מחשבה אחרת גובלת לענ"ד בעבודה זרה). ההגדרה לגבי מכור בספר הגדול היא "אדם שעבר את גבול העזרה האנושית" ורק כוח עליון, על-אנושי יכול לעזור לו. הנבראים לא יכולים לעזור לנו, לא מלאך, לא שרף ולא שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

רק אלוקים יכול לעזור לי!

אין בתאווה כלום

דברי רבי נחמן בשיחות הר"ן (אות ו):

"הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם וְיָדוֹ סְגוּרָה, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ. וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד: "מָה אֲנִי אוֹחֵז"? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה, וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ, וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם.

כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַאֲוַותוֹ אֶצְלוֹ

גַּם נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפּס אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה".