יין ליום הנישואים

לקוח פונה למלצר ואומר: "אשתי ואני חוגגים יום נישואים. איזה יין אתה ממליץ לנו?"

"תלוי", אומר המלצר, "באתם לחגוג או באתם לשכוח?"

להיות עצמי

רק להיום: אאפשר להבנה של טבעי האמיתי להנחות את פעולותיי. כיום, אעמוד מול העולם בתור מה שאני.

מכור יבש

בקידוש שנערך אתמול בבית הכנסת אליו הלכתי ניגש אלי מכר ושאל אם ארצה כוסית ויסקי. "נו! לחיים!"

חייכתי ונענעתי את ראשי בשלילה. בתוך תוכי הייתי מבסוט: כל הכבוד חביבי. ויתרת על לגימה ראשונה. אתה יודע שאתה אלרגי לזה. חוץ מזה עברה חצי שנה לפחות מאז ששתית בפעם האחרונה, וגם אז זה היה רק לתקופה מוגבלת. התקופה הזו עברה.

היום כבר חשבתי על אלכוהול מספר פעמים. וזה לא סתם קרה דווקא עכשיו, בימים שיש לי הזדמנות לפנות לשתיה.

לכן, חשבתי לחלוק איתכם מספר מחשבות כלליות, כדי להסביר לעצמי לאן לקח אותי האלכוהול.

לאורך השנים פניתי לאלכוהול בין השאר כי רציתי לשכוח, רציתי להרגע, רציתי לסלוח לעצמי, רציתי לאפשר לעצמי לפעול על תאווה. עבורי זה היה תירוץ טוב: לא "לשלוט במעשים", "להיות תחת השפעת אלכוהול".

ניסיתי להעלים את הכאב שלי. לפתור את הבעיות, להתגבר על השנאה העצמית שהגיעה מהשימוש בתאווה.

בהתחלה הייתי שותה מעט, אחר כך הרבה, אחר כך עוד יותר. גם בתקופה הקשה ביותר, בה שתיתי כל יום, המשכתי ללכת לעבודה כל בוקר. בערב, כשחזרתי, שתיתי תוך כדי האוכל כמה שוטים של  ג'ין/ויסקי/רום/ערק/אוזו/וודקה, בדרך כלל מהול בג'ינג'ר אייל או קולה (אבל לא בכוס חלב...). אם לא התחשק לי לשתות הרבה הייתי מוריד בקבוק יין או כמה בקבוקי בירה.

אף פעם לא הקאתי, תמיד הרגשתי שאני יכול לנהל שיחה קוהרנטית אפילו כשהתחלתי לשתות מידי  פעם בבוקר, ובאופן כללי הרגשתי שאני שולט בשתיה ולא להיפך. היא משרתת אותי ולא אני עבד שלה.

הפסקתי בבת אחת. אז למה אני רוצה פתאום לחזור? כי אני מכור יבש. בין השאר לא טיפלתי בפגמי האופי שלי ולא עשיתי עדיין את השינוי הרוחני הדרוש. הייתה לי רק תובנה או הכרה שאני רוצה להפסיק. אבל זה לא מספיק.

את אותו הדבר אני מרגיש את זה גם לגבי התאווה. גם אליה ברחתי מסיבות שונות. עכשיו, בתקופת הנקיות המבורכת הזו, אני מרגיש את אותם פגמי אופי בייתר שאת. אני עדיין בתחילת הדרך (בקושי צעד ראשון), מתפלל לפעול, משום שהכרה עצמית לבדה לא תועיל. ניסיתי להיעזר בה כבר ללא הועיל. יש לי צורך בעוד עבודה רבה - מבפנים החוצה

אהבתך כוחך ודרך חייך

תפילת צעד 3. הייתי מתערב שהבעשט חיבר אותה...

"אלי, הריני מעמיד עצמי לרשותך לבנות איתי ולעשות עימי ככל שתחפוץ. שחרר אותי מכבלי כדי שאוכל להיטיב למלא את רצונך. הסר מעלי את הקשיים שלי כדי שהניצחון שלי עליהם יהווה עדות לאלו שאעזור להם לאהבתך לכוחך ולדרך חייך. מי יתן ואעשה את רצונך תמיד.". זה הנוסח שאני זוכר.

אני בעצם פונה לאלוקים ומבקש ממנו עזרה, שחרור והסרת הקשיים, אך לא כדי שיהיה לי יותר נוח בעולם. אלא כדי שדרך החסד האלוקי שיושפע עלי תתגלה אהבתו של הקדוש ברוך הוא וכבודו יתברך בעולם.

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי? איך אפשר להשיב להשם? כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא. כשאני חי באסירות תודה ומניף כוס של ברכה והלל להשם, - עדות לאהבתך כוחך ודרך חייך.

כל כך הרבה פעמים אני מבקש מהשם שיעזור לי. בבריאות. בכסף. במשפחה. בתקלות. בסדר יום שהתבלגן. בפאנצ'ר. ועוד ועוד.. ואז אני מתחנן ואומר, אבא, כדאי לך. זה ירבה את כבודך בעולם. זה יהווה עדות.

ובכן, אם לא אספר על הניסים הללו, הכיצד הם יהוו עדות?

לכן מן הדין שאכתוב כאן הכרת הטוב על הדברים הטובים והמתנות והחסד האלוקי שהושפע עלי במהלך התקופה האחרונה שהיא כה מופלאה. קרו לי דברים מדהימים. המוני זריחות שמש קטנות וגדולות.

ברשותכם אני רוצה לשתף בדוגמה אחת. שממש התפללתי שם, כדי שיהווה עדות לאהבתך לכוחך ולדרך חייך.

קימה בבוקר. סבלתי שם רבות. אני ממש לא בנאדם של בוקר. בשבילי 6 בבוקר שייך עדיין ללילה. ו11 בצהריים שייך לבוקר.

בקיצור, הגעתי כבר לקרקעית שלי בעניין הזה. איחרתי לעבודה. פספסתי שחרית בטח את המניין והחברותא בבוקר.

ואז לפני כחודש, הצעד הראשון השיג אותי. הייתי מוכן להודות שאני חסר אונים מול הקימה בבוקר ושאבדה לי השליטה על חיי. צעד ראשון.

שיתפתי חברים. ביקשתי עזרה. הגעתי לאמונה שהכוח העליון שלי, יכול. צעד שני.

ביקשתי מאלוקים. התפללתי. למענך אלוקים חיים... כדי שזה יהווה עדות לאהבתך לכוחך ולדרך חייך. צעד שלישי.

עשיתי חשבון נפש. מה מסתתר מאחורי החוסר יכולת לקום? פחד. הרבה פחדים. עצלנות. עצבות. ייאוש. ערך עצמי נמוך. רחמים עצמיים. התמסכנוצ. צעד רביעי.

התוודיתי על פגמי האופי הללו. שיתפתי חברים בתוצאות. בערך צעד חמישי.

הייתי נכון שאלוקים יקח ממני את פגמי האופי הללו, ובממוקד, להופעה שלהם כשאני פוקח עין. צעד שישי.

כאן קרה משהו מעניין, שהתחדש לי. וזה מה שהרב טווערסקי הסביר לי על צעד 6.

בצעד הזה, אני נכון לחלוטין שאלוקים ישחרר אותי מחפגמי האופי. מה זה נכון לחלוטין? זה שאני מצידי עושה את המקסימום.

אמנם התובנה הזו הגיע לאחר התרחשות הסיפור אך כיום אני מבין שבאותו הרגע באמת הייתי נכון לחלוטין. התקשרתי לשכן בבניין, יהודי ירא שמיים. וקבעתי איתו חברותא ל6:30 בבוקר. הזוי! מבחינתי. אשתי כמרה לי שאני משוגע. לא בטוח שהיא טועה.

בלילהשלפני, מוצש, הלכתי לישון ב1 בלילה. הכנתי את הבגדים על כסא בסלון כדי לא להפריע לאשתי לישון כשאני מתלבש. ושוב ביקשתי לאלוקים שיעשה עבורי את מה שאינני מסוגל לעשות עבור עצמי. צעד 7.

החברותא החזיקה בדיוק לפעם אחת.

אך מאז במשך למעלה מחודש אני קם כל בוקר ( כמעט ) בזמן. מוקדם. מספיק מניין וחברותא. מגיע לעבודה בזמן. עירני חיוני חינני וטוב לבב.

הצעדים נכנסו לחיי. ובתחום אחר לגמרי מהתאווה, הם חוללו בי שינוי מדהים. אני אסיר תודה על זה.
ורוצה לפרסם את הנס.

מתפלל ומיחל להכניס את אלוקים אוהב לכל תחומי חיי.

להקטין את הניסיון

ראשית צריך לבדוק אחר המקומות והגורמים לעיקר קושי הנסיון. לדוגמא, ישנם כאלו שחשך עליהם עולמם ואינם יודעים לשית עצות בנפשם, אך כשיתבוננו היטב יגלו שבעת הליכתם במהירות ברחוב אין להם הרבה כשלונות, אלא כל הבעיות מתחילות בעת עמידתם במקום אחד, כגון כשעומדים בחנות מסויימת או מדברים עם חבריהם ברחוב וכדו', וזה הרי ברור, שעמידה כזו למשך חמש דקות בכוחה לגרום לעשרות מכשולים רח"ל.