מה שואלים סטודנטים של פקולטות שונות:

בוגר במדעים מדויקים שואל, "מדוע זה פועל?"
בוגר בהנדסה שואל, "איך זה פועל?"
בוגר במדעי החברה שואל, "מי רוצה שזה יפעל?"
בוגר בחשבונאות שואל, "כמה יעלה להפעיל את זה?"
בוגר במנהל שואל, "מי אישר לזה לפעול?"
בוגר במשפטים שואל, "בסמכות של מי זה פועל?"
בוגר במדעי הרוח שואל, "לשים לך חרדל עם זה?"

למרות הכאב

אנו לעולם לא חייבים שוב להשתמש, לא משנה איך אנו מרגישים. כל ההרגשות, בסופו של דבר, יעברו.

תאווה? שלשלת!

חולה או חוטא?

אני אישית לא חושב שכל אדם שמשתמש בתאווה אפילו הרבה, הוא מוגדר חולה, מכור או סקסוליסט. אני לא חושב שזה נכון או בריא לכל אחד להשתמש בקלף של "אני חולה".

ברור שאין אדם חוטא אא"כ ניכנס בו רוח שטות. ואנחנו לא מסוגלים התמודד מול שום יצר הרע בלי העזרה ל הקב"ה. אבל לא כל חוטא צריך להחלים מאיזשהו מחלה, אלה פשוט צריך תשובה.

לענ"ד, המדריך לתשובה: לחטא לא צריך אשמה ומצפון. האשמה מובילה הרבה פעמים ליאוש, ולכפירה ביכולת של יהודי לעשות תשובה. המצפון הוא כלי עזר לפני שאני עושה פעולה רעה, אבל בדר"כ הוא לא בריא לאחר מעשה (בכמות גדולה).

הכלל הראשון הוא: ווידוי, אני לא מתכחש למה שעשיתי, אני אומר בפי את העבירה שעשיתי בדיוק (בלי כלום, בלי חרטה, הלקאה עצמית, יאוש, תחינה, בקיצור רק ווידוי). בספר עלי שור (של הר' וולבה זצ"ל) מובא, שאחרי הווידוי, הסתיים התשובה. זהו, נימחל החטא, אפשר לישון. הר' ד"ר טווערסקי שליט"א (בספר שלו תשובה בהחלמה על 12 הצעדים (הספר כרגע רק באנגלית)) אומר, שכאן היצר הרע נילחם בכל הכוח. הוא אומר לך שאתה דפוק, ובטח התשובה לא הועילה, ומה הענין לעשות תשובה אם אתה יודע שתשוב לחטא. וכאן צריך להילחם נגדו. אסור לתת לו לרסק אותך. איך נילחמים ? עושים את זה ע"י תפילה והבנה שאין שום דבר בעולם שיגרום לקב"ה להפסיק לאהוב אותנו, והקב"ה אוהב אותנו בדיוק איך שאנחנו, עם החטאים והכל. החפץ חיים אמר שתשובה זה יותר קל ממה שחושבים.

אם הצלחת לעשות את הפעולה הפשוטה של וידוי, והצלחת לעמוד מול היצר הרע אח"כ. יהיה לך מצווה שאתה לא חייב לקיים אם אתה לא רוצה. ולזה קוראים חרטה. פשוט. ואם עברת את זה, יש מצווה של קבלה לעתיד.

חרטה = אני מתחרט על הריחוק שנוצר ביני לבוראי (אפילו לא על העבירה).

קבלה לעתיד = גם אם אני יודע במאה אחוז שאחטא שוב, כרגע אני לא רוצה לחטוא שוב.

שנים הרגשתי שהקב"ה שונא אותי, או פשוט מאוכזב, ולא מרוצה ממני. אני אישית שנאתי את עצמי, הייתי מאוכזב ולא מרוצה. היה לי ראיות לכך שהוא לא מרוצה ממני. נהייתי חולה, פישפשי במעשי, וראיתי כ"כ הרבה עבירות. הפסדתי כסף, חייב להיות בגלל שאוננתי שנים. כל דבר רע שקרה לי היה עונש בשבילי.

היום אני יודע שאלוקים אוהב אותי, הראיה שאני חי. אלוקים אף פעם לא מעניש אותי ולא יעניש אותי. הוא יבחן אותי, ויבנא אותי ויתקן אותי. וזה לפעמים לא כ"כ נעים. אני והוא מדברים כל יום כמה פעמים ביום (חוץ מתפילה). וכן,הוא עונה לי. אני אוהב אותו, והוא אוהב אותי. ואני גם אוהב את עצמי.

זה עבודה תמידית אצלי לקבל את עצמי, אבל בדר"כ אני מצליח, וזה משתלם. וזה אחד הסיבות העיקריות לנקיות שלי.

אני חייב את כל זה לקב"ה, לקבוצות של 12 הצעדים, הספונסר המסור שלי (המדריך שלי ל 12 הצעדים), הר' ד"ר טווערסקי שליט"א, לחברי הקבוצה והפורום שנתנו לי מזמנם וענו לטלפונים שלי, והקשיבו ויעצו לי, ולספרי המוסר שחיזקו אותי (למרות החולשה שלי מספרי המוסר המקובלים).
מצטער על האריכות. התשובה מעבר לפינה.

לדיון המלא בפורום לחץ כאן

העצבות אסורה

וגם עצבות על "עבירות ומכשולים" אסורה בהחלט. והטעם בזה הוא כך. משל למה"ד לגדוד של חיילים שנמצאים בעומק המלחמה ונהרג אחד מהם, אם יעמוד המפקד באמצע המלחמה ויתחיל לבכות ולהספיד על ההרוג אין לך סכלות גדולה מזו, שהרי הוא עומד עתה באמצע המלחמה ואסור לו לעצור אפי' לרגע כי הוא מעמיד את עצמו ואת כולם בסכנה ממש. ויותר מזה, שע"י שהוא בעצמו מגלה עצבות ובלבול על ההרוגים הוא מגביר בקרב חייליו תחושת כשלון וייאוש, ואז ברור הוא שהמערכה אבודה והאויב עומד כבר לתפוס את נזר הנצחון. אלא הוא חייב לשלוט על ההרגשים ולא להתפעל מהנפילה כלל וכלל, אלא אדרבא לתפוס עוז וגבורה ולהמשיך ללחום נגד האויב בלא מעצור עד שינצחנו.