תפקיד הצבא

אני מאמין שלסלוח לאויב זה תפקידו של אלוקים. התפקיד של הצבא הוא רק לארגן את הפגישה…

לקחת סיכון

רק להיום: אני רוצה כל מה שיש לחיים להציע לי, כל מה שההחלמה יכולה לתת. היום אני אקח סיכון, אנסה משהו חדש, אגדל.

קלינטון הפסידה? העיקר שיש את מי להאשים

תכל'ס - אני לא שופט אותה. נראה לי שכל אחד היה עושה את אותו דבר בדיוק, אבל בכל זאת זה נראה מצחיק שאחרי מערכת בחירות כזאת והפסד צורב כל כך, קלינטון מצאה סוף סוף את מי להאשים וטענה שהכל בגלל יו"ר הבולשת שהוציא מכתב שבוע לפני הבחירות בקשר לפרשיית האימיילים שלה. היו בחירות, היו השמצות אין סופיות, כל צד עשה הכל כדי לדפוק את הצד השני, ובסוף צד אחד ניצח. זה דרך העולם, וזה כמובן מבאס להיות בצד המפסיד, אבל מה שהיה נראה הגיוני זה לקחת אחריות ולהגיד "ניסינו, רצינו, לא הצלחנו", ולא להאשים מישהו אחר בתבוסה.

אבל כנראה שככה אנחנו. ההפסד נהיה פחות צורב כאשר אנחנו יכולים לייחס אותו למישהו אחר, ואנחנו משתמשים בזה לא רק בהפסד של בחירות אלא בכלל במצבים שבהם קשה לקחת אחריות, למשל הנפילות שלנו. הרי הרבה יותר קל להאשים את הנשים שמתלבשות בצורה פרוצה, את אתרי הפורנו, את הפרסומת שקפצה לי בכלל בלי שרציתי, או את הקישור שהיה לכתבה על יחסי מין, כשאני בכלל קראתי על הבחירות בארה"ב. אני בסדר גמור, זה הם שלא בסדר. (או במילים של אדם הראשון "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל").

ככה זה מול התאווה וככה זה מול דברים אחרים בחיים. זה טבעי לרצות למצוא את האשמה באנשים אחרים, אבל הבעיה היא שזה לא מקדם אותי לשום מקום. זה רק נותן לי הרגשה זמנית טובה יותר, אבל זה לא יגרום לשנות את המצב. לעומת זאת לקיחת אחריות יכולה לגרום הרגשה פחות טובה בטווח הקצר, אבל זה פתח לשינוי. אם אני מודה בכך שאף אחד לא הכריח אותי לאונן או לצפות בפורנו, אני מסוגל גם לקחת אחריות ולעשות משהו בנוגע לכך. כל זמן שאני מאשים את כל העולם ואשתו במצב שלי - אני פשוט ממשיך לעשות את אותו דבר.

לא, זה לא אומר שאין למצב שום השפעה עליי, ברור שיש. האם אפשר לומר שההודעה של יו"ר הבולשת לא השפיעה על הבחירות? ודאי שלא. היא השפיעה גם השפיעה. אבל האשמה להפסד בבחירות איננה שלו אלא של המתמודדת (שהיתה זו שהשתמשה במיילים שהביאו את החקירה). הפורנו מפתה והאתרים קורצים לי והטינות הורסות אותי והכל נכון, אבל בסופו של יום אני צריך לשאול את עצמי האם אני מחפש את מי להאשים או איך לצאת מהמצב? אם אני מחפש את מי להאשים אז יש לי הרבה אפשרויות וכולן נכונות. אבל אם אני מחפש לצאת מהמצב אז אני לא מסתכל על הסיבות החיצוניות אלא לוקח אחריות ושואל מה אני יכול לעשות כדי לא ליפול שוב.

מה זה אומר לקחת אחריות? בין היתר זה אומר להיות ריאלי לגבי המצב שלי. אצל אחד זה אומר להפנים שהוא צריך להתקין סינון על האינטרנט כי בלי זה הוא יפול, ואצל אחר זה אומר את ההיפך הגמור - להפנים שהסינון לא יציל אותו והוא צריך פעולות הרבה יותר דרסטיות כדי לא ליפול. אבל אצל שניהם הנקודה היא אותה נקודה, כי לקחת אחריות זה אומר לבחון את המצב, לראות מה החלק שלי, מה עובד עבורי ומה לא עובד, ולעשות פעולות כדי לשנות את המצב.

כשדוחים את הפעולות ל"אחרי החגים"

י' חשון זה כבר לכל הדעות "אחרי החגים", אז אם יש משהו שדחיתי באמתלא הישנה של "אחרי החגים" וכעת אני לא יכול לדחות שוב ל"אחרי הדלקת נרות" (חנוכה כמובן. מה חשבת, שבת?), אז הזמן הוא עכשיו. לכל אחד יש את רשימת הדברים שהוא דחה ל"אחרי החגים", ובדרך כלל יש שם כמה דברים בומבסטיים, לצד כל מיני דברים קטנים ומעצבנים שסתם השתמשנו בתירוץ הדחוק הזה כדי להימנע מלטפל בהם.

אחד הדברים שהיו אצלי ברשימה זה לחזור לרוץ. במשך השנה אני רץ באופן קבוע, אבל בגלל החגים וכל הבלאגן לא רצתי במשך יותר מחודש (כשלוח השנה נראה כך: ערב חג, חג, ערב שבת, שבת, יומיים חול המועד, ערב חג, חג, ערב שבת, שבת - זה לא בדיוק משאיר הרבה הזדמנויות). וכך לבשתי היום בגדי ריצה ויצאתי לעשות את המסלול הרגיל שבמשך השנה אני רץ באופן קבוע. ידעתי שאם לא רצתי חודש אז יהיה לי קשה לחזור לריצה, אבל מה שלא ידעתי זה עד כמה. אותה ריצה בדיוק שאני עושה בקלות, היתה הפעם קשה ולא נגמרת. סיימתי אותה בכבוד (למרות חבר שעצר ובחיוך הציע טרמפ הביתה...), אבל את הלקח למדתי.

בחיים אין שום דבר שאנחנו מקבלים בלי השקעה, וזה שהשקענו אתמול לא אומר שאנחנו יכולים לנוח היום. אם אנחנו רוצים לשמור על מצב טוב בכל תחום שהוא, נצטרך להמשיך להשקיע מאמצים ולעשות פעולות כדי שהמצב יישאר כך, אחרת - אנחנו חווים נסיגה במהירות. זה שבשנה שעברה רצתי מרתון, לא אומר שאשאר בכושר כל החיים. אם אני רוצה לרוץ מרתון גם בשנה הבאה - זה אומר שאצטרך להמשיך להשקיע ולהתאמן ולרוץ עוד ועוד. אם אני מפסיק חודש - אני חוזר הרבה הרבה אחורה מבחינת המצב שלי.

וזה אותו דבר בדיוק עם הבעיה שלנו עם התאווה. זה שעבדתי על עצמי ואני נקי היום, לא נותן לי שום תעודת ביטוח מחר. אם אני רוצה להיות נקי מחר - אני צריך מחר להשקיע שוב, וביום שלמחרתו אצטרך להשקיע שוב. יכול להיות שיהיה לי קל יותר כי בכל אופן התאמנתי (בדיוק כמו בריצה), אבל אם אפסיק את הפעולות - זה שאלה של זמן עד שאתחיל לחוות נסיגה ולחזור אחורה.

לא משנה באיזה דרך או שיטה אני מתמודד עם התאווה, מה שמשנה זה האם אני עושה פעולות. רצון לבד לא מספיק (כפי שיודע היטב כל מי שרוצה לרוץ מרתון או לעשות דיאטה או להצליח בכל תחום בחיים), וחייבים לעשות פעולות. וגם אם יש לי תירוץ מצוין שבגללו אני דוחה את זה ל"אחרי החגים", חשוב שאדע שיש לזה תג מחיר. הדחיה הזאת, החודש שבו אני לא עושה פעולות, יעלה לי אחר כך בקושי גדול יותר.

כעת כבר אחרי החגים. מה שדחינו עד עכשיו כבר לא נוכל לשנות, אבל אנחנו יכולים היום לקום ולהתחיל לעשות פעולות כדי שלא נמשיך את הנסיגה. דוקא הימים האפורים של חודש חשון, הם הזמן המתאים לחזור לפעולות ולהתקדם הלאה בהחלמה.

כמו יוסף

וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא. דהרי כל פרט שזכה בו יוסף הצדיק במלוכה, קדם לו נסיון בעניני קדושה.וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא. דהרי כל פרט שזכה בו יוסף הצדיק במלוכה, קדם לו נסיון בעניני קדושה.