שאלה:

יש לי שאלה שמטרידה אותי. עברתי על צעד 4 שמציע לעשות חשבון נפש של הפגמי אופי שלנו, וכאן יש לי שאלה: למיטב הבנתי בצעד הזה אנחנו מחפשים התנהגויות לא נכונות שמובילים אותנו לדעת בסופו של דבר להכיר את הפגמים באופי שלנו. ובטיפול פסיכולוגי ובספרי פסיכולוגיה מדגישים את העניין הזה במקרים של הערכה עצמית נמוכה.

אם ניקח לדוגמא אדם שיש לו הערכה עצמית לא גבוהה, הוא חושב שהוא פחות טוב מאחרים, שהוא לא שווה לאחרים בסביבה איתה הוא הוא נמצא, שמגיע לו פחות מאחרים, כשהוא קורא את הצעד הזה הוא שואל את עצמו את הדברים האלו בעוצמה רבה יותר.

למי כאן להקשיב?

הטיפול לאדם כזה ללמד אותו להתחבר דווקא לצדדים החיוביים שלו שאותן הוא "שוכח", ורק את הביקורת העצמית הוא חווה במהלך חייו. זה מה שלמד לעשות במשך הילדות וההתבגרות שלו.

וצעד 4 מגביר בצורה כלשהי את הביקורת העצמית, לא?

תשובה:

אקדים ואכתוב שאותי לימדו שמהותו של הצעד הרביעי, עריכת ספירת מלאי אישית - חשבון נפש, הוא גיבויו המעשי של הצעד השלישי - ההחלטה על מסירת הרצון לאלוקים: כדי שאוכל למסור אותו, עליי לדעת מהו. לרצון העצמי של מכור יש כמה מאפיינים בולטים. מכנים משותפים שווים כמו כעס, טינה, פחד, בושה, אשמה, ריכוז עצמי, רחמים עצמיים ועוד.

וכאן נכנסת התשובה לשאלתך, למרות שאנחנו דומים אנחנו גם שונים. כשם שפרצופיהם שונים כך גם אופיים אחר, המינון של כל אחד מפגמי האופי האלה משתנה. יש אדם שנטייתו הטבעית הדומיננטית היא יותר לשליטה, אחר לריצוי. אצל השלישי זו דווקא הפגיעוּת. העבודה בצעד הרביעי עוזרת לגלות באיזה מהפגמים 'נפלנו' חזק יותר, היכן המינון גבוה יותר, ומעל לכל, מה היו הגורמים שהשפיעו על התפיסות האלה שלנו. לא לעשות כלום בקשר אליהן. רק לעשות רשימת מלאי שלהם.

מי שעושה משהו ביחס אליהם זה הכוח העליון. אחרי שמשתפים (את הכוח העליון ואדם נוסף), בצעד החמישי, מוכנים שהוא יסיר אותם בצעד השישי, מבקשים ממנו שייקח אותם ואת השפעתם בצעד השביעי, קורה משהו אחר. מגיעים לצעד השמיני עם נכונות להתנהלות אחרת - לקיחת אחריות על הטעויות - הכפרה של הצעד התשיעי. וזו לא התרפסות, זו עמידה אמיצה ולא מתלהמת מול מה שבאמת לא כל כך נעים לראות ולהודות בו. שונה מאוד מהערכה עצמית נמוכה או הלקאה עצמית.

אגב, הנטייה להערכה עצמית נמוכה אופיינית לסובלים מתלות (יש חומר מצויין של KODA) או לנשות המכורים המאשימות את עצמן על שבגללן בעליהן נמצאים היכן שהם.. אצטט בקצרה מהצעד הרביעי שלהן: "חשוב שלא נגנה או נרשיע את עצמנו על התכונות השליליות שחשפנו תוך כדי הלימוד על עמנו. אסור לנו לשכוח שזו מחלה שאנחנו לא יכולים למנוע אותה. אסור לנו להאשים את עצמנו על טעויות שעשינו, זו לא דרך יעילה לשיפור"...

ובחזרה לצעד השלישי - ההחלטה על מסירת הרצון. כספונסר, תפקידי הוא להיות עם יד על הדופק ולזהות יחד עם מי שאני מספנסר אותו את נטייתו הטבעית - הדפוס הדומיננטי אצלו. אם הוא נוטה להתמסכנות - אציע לו לערוך רשימה של אסירויותודה. אם הוא קופץ ישר לנמיכות קומה אציע לו לרשום את מעלותיו (במקום להמתין להם בצעד השישי), אם הוא רץ להלקאה עצמית, אברר איתו את האפשרויות לחמלה כלפיו.. ובכל מקרה, זה תהליך שייקח זמן, יש בו בהחלט רגעי לא נעימים. כי זו האמת, לעמוד מול מה שכל כך ברחנו ממנו, זה לא נעים. תפילה ושיתוף, עוזרים. מאוד.

אצטט גם מהספר הלבן (ספר ההדרכה למכורים לתאווה): "מחלת נפש מעוותת זו אינה נעימה למראה. היצרים המשתוללים בתוכנו מסרבים להיחקר. ברגע שאנו מנסים בכנות לבחון אותם, אנו עלולים לסבול מתגובות חריפות. אם אישיותנו נוטה לדיכאון, ייתכן ונוצף ברגשי אשם ושנאה עצמית... לעומת זאת, היהירים בינינו יגיבו בצורה הפוכה בדיוק. ניעלב מעצם ההצעה המוגשת לנו ב-SA כי עלינו לערוך חשבון נפש... אנחנו מאמינים כי תכונות האופי הטובות שלנו בעבר יחזרו לתחייה ברגע שנחדל".

אנסה גם להתייחס לדילמה שהבאת, ובזהירות: אנשי הטיפול אומרים לאדם, היה לך "אני" כוזב, בוא נבנה לך "אני" אמיתי, נעזור לך לגדל אותו.. ויש באמת אנשים שהחיבור שלהם (או העדר חיבור שלהם..), לחלקים חיוביים בעצמם כל כך רופף שהם נזקקים לחיזוק הזה.. אני אפעם לא הרגשתי מפלצת. ידעתי לאורך הדרך שעשיתי גם דברים חיוביים בחיי. אולי בגלל זה באמת התחברתי לתוכנית שאומרת, במהותך אתה חלק אלוק ממעל. "האני" שלך הלך לאיבוד בכל מיני מקומות, אחרי שתדע ותכיר את התגלויותיו השונות תוכל להרפות ממנו, ללמוד לפעול נכון ולהיאחז באני המקורי והמדהים שלך. אתה לא צריך משהו חדש.. כדאי לך להתחבר למשהו הישן...