במהותו, צעד 2 הוא פשוט: "הגענו להכרה כי כח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו", פירושו שאחרי שהודיתי בכך שאני לא יכול לפתור לבד את הבעיה שלי, אני מגיע לאמונה שיש מי שכן יכול לעזור לי. כאשר מדובר על הבעיה שלשמה התכנסנו כאן - הלא היא ההתמכרות לתאווה - הרי שהדרך להגיע לאמונה הזאת היא בדרך כלל התבוננות מסביב וצפיה באלו שהצליחו. כאשר אני רואה שלמרות כל הנסיונות שלי במשך עשרים שנה לא הצלחתי אף פעם להישאר נקי יותר מתקופה קצרה, והנה חברים מצהירים שם היו במקום שלי והם נקיים שנים ארוכות - אני מגיע לאמונה שזה יכול לעבוד גם עבורי, וכאשר הם טוענים שהם לא עשו את זה אלא כח גדול מהם - אני מאמין בכך שכח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות דעתי.

במקור, הביטוי "כח גדול מאיתנו" נכתב כאן מטעמי נוחות בלבד, לאחר שהיו חברים שטענו שמוקדם מידי בצעד השני להזכיר לחברים החדשים שמדובר בעצם באלוקים, ולכן כדי לרכך את המהלומה, הוכנס הביטוי הזה שאליו קל יותר להתחבר, גם עבור אלו שאינם מאמינים באלוקים. אבל למעשה השינוי הזה מבטא בתהליך העבודה של הצעדים הרבה יותר מאשר כינוי שונה לאותה מציאות, כיון שהוא בעצם מחייב אותי להגיע לאמונה בעוד הרבה כוחות שהם "גדולים ממני" כדי להחזיר אותי לשפיות דעתי - לא רק אלוקים, ולא רק מול התאווה.

בתקופה האחרונה אני חווה קשיים גדולים בתקשורת זוגית, וזה מפתיע בהתחשב בעובדה שאנחנו כבר לא נשואים טריים, וחווינו הרבה קשיים עוד קודם שהגעתי להחלמה, וגם בשלוש וחצי השנים האחרונות בהחלמה היו לנו אמנם עליות וירידות, אבל זה לא היה אף פעם לא בכמות ולא באיכות של מה שאנחנו עוברים כעת. כבר חודשים ארוכים שאני מרגיש ברכבת הרים בלונה-פארק, רגע למעלה ורגע למטה, ואנחנו לא מצליחים לעצור את זה. כל פעם שיש כמה ימים טובים יותר, אנחנו בטוחים שהכל בסדר, ואז זה מתפוצץ שוב בפנים של שנינו, וכלל שהעליה גדולה יותר - כך ההתרסקות כואבת יותר.

אין לי ספק שחלק גדול מהבעיה תלויה בי, וחלק כנראה תלוי באשתי. הביטוי "צריך שנים לטנגו" מעולם לא היה נכון יותר עבורי. הענין הוא ששנינו מוכנים לעבוד על עצמנו ולהשתפר, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לעשות את הדבר הנכון. כתבתי כמה וכמה צעדי 4 על המצב, עשיתי צעדי 5 עם הספונסר, וגם המשכתי את הצעדים הלאה, ובאמת בחלק מהמקומות היה שיפור - אבל בחלק המצב רק החמיר. הילדים שלנו לא רגילים לראות את אבא ואמא רבים ככה, והם לא הבינו מה נחת עליהם בליל שבת האחרונה כשההורים שלהם לא החליפו מילה כל הסעודה (הקצרה מאוד...), וגם לא בדיוק הצליחו לקלוט למה אבא הולך לישון כבר כמה ימים על הספה בסלון במקום בחדר השינה של ההורים.

בקבוצת הבית שלי כל מוצ"ש אני מרגיש כמו תקליט שבור. כל פעם אני מספר את חצי אחר של הסיפור, פעם למעלה ופעם למטה, ממש נדנדה... שבוע אחד אני מספר שקצת יותר טוב, שבוע הבא שוב על הפנים, וחוזר חלילה.

נו, אז מה עושים? כרגיל, התשובה היא צעדים. הצעד הראשון הוא ההודאה במצב האמיתי שלי, וזה אי אפשר לעשות אם אני לא בודק היטב מה בדיוק קורה כאן. אבל בבדיקה די מהירה אני מגלה ששוב אני עונה להגדרה של חוסר שפיות לפי איינשטיין: "אי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". הרי כבר תקופה ארוכה שאני מנסה עוד פעם ועוד פעם להחזיר את הזוגיות שלי למצב נורמלי ולא מצליח, אבל למרות זאת אני ממשיך לצפות לתוצאות שונות. זה למעשה בדיוק מה שהיה לי מול התאווה: אין סוף נסיונות כושלים, ובכל זאת המשכתי לנסות פעם נוספת מתוך ביטחון ש"הפעם זה יצליח". אז הצעד הראשון שלי כעת הוא להבין שיש כאן בעיה אמיתית, ולנסות שוב פעם את אותו דבר שכבר ניסית (רק "יותר חזק") לא יעבוד.

אוקיי, אז אני מודה בחוסר האונים שלי. מה הלאה? כעת צעד שני. אני מגיע לאמונה שכח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות (כבר הסכמתי שהמצב שלי עונה על ההגדרה של חוסר שפיות). מי זה הכח הגדול ממני? במקרה הזה אני מבין שזה יועץ נישואין. אם אני לא יכול - יש מישהו שיש לו יותר כח ממני והוא כן יכול. כמובן שגם כעת, אני עדיין זקוק לצעד השלישי שבו אני מחליט למסור את הרצונות שלי לאלוקים, כיון שאף אחד לא מבטיח לי שבלחיצה על כפתור הכל יסתדר, ואני צריך לקבל את העובדה שרצונו של אלוקים הוא שייעשה. אבל את החלק של "האומץ לשנות" בתפילת השלווה, אני צריך לעשות בכך שאפנה לכח גדול ממני, כדי שיכול להחזיר אותי לשפיות דעתי.