קראתי אתמול משהו שאריך פרום כתב בספרו "אמנות האהבה". הוא כותב שהמילה "פעילות" זוכה היום, בחברה המערבית, לפירוש שקרי. אנשים חושבים שהם עסוקים בכל מיני פעילויות, אבל באמת הם בסך הכול מובלים על ידי הדחפים והתשוקות שלהם. "לפעול" פירושו לצאת מעצמך. לעשות את מה שלא מובן מאליו עבורך, לפעול בהתאמה עם "אני" גבוה יותר, שתובע ממך להתקדם ולא להישאר תקוע באותה מחרוזת רוטינית של עבודה-טלויזיה-שינה וחופשה בחו"ל פעם בשנתיים. אדם יכול להיראות מאוד עסוק, אבל הוא לא עושה שום דבר שחורג מברירת המחדל שלו. וכידוע בפיזיקה, חפץ שנע במהירות קבועה הרי הוא כדומם לכל דבר.
אריך פרום מדבר אמנם על כל אדם מערבי, אבל הרגשתי שאני המכור מבין אותו מצוין. כשאני שיכור אני נדחף ממקום למקום בלי שום כיוון ותכלית. אני מחכה שמישהו יצעק עליי ועושה מה שהוא אומר - האישה, האנשים בעבודה, הילדים. אני סמרטוט, מובל על יד הדחפים והתאוות שלי.
כשאני עושה פעולות, זה מאפשר לי לצאת מהמעגל הזה. זה לא מתבקש שאשב ואכתוב תכנית בוקר, כי עכשיו בא לי דווקא לכתוב פוסט לפורום. אבל אם אני בוחר לכתוב תכנית בוקר תחילה, אני מאמן את עצמי לא לעשות מה שבא לי (אפילו אם זה משהו טוב), אלא לפעול מתוך סדר גבוה יותר. שנים ניסיתי "לזרום", לעשות רק מה ש"מאיר לי" באותו רגע, לא להכריח את עצמי לעשות שום דבר בניגוד לרצוני, אלא לעשות הכול מתוך הזדהות מלאה. מה שקרה זה שהזרימה הפכה לזירמה...
אז כאן מלמדים אותי לעשות פעולות - לא רק מפני שאלו פעולות מחלימות, אלא מפני שעצם העשייה של פעולה כלשהי, שלא הייתי עושה לולא התכנית, מחלצת אותי מהמערבולת שזרמתי בתוכה. קום ותסדר את הבית, קום ותכתוב מה אתה מרגיש, קום ותגיד תפילת השלווה, קום ותתקשר לספונסר - העיקר שתקום כבר!
אבל עבורי יש נקודה חשובה לא פחות: גם כשאני עושה משהו, אסור לי בשום אופן לנכס אותו לעצמי. כי בשנייה שאני מנכס אותו, אני מפסיק להיות חסר אונים, ונשאר להתמודד לבדי מול המפלצת הרעבה. אז לפני שאני עושה פעולה אני מתפלל שה' ייתן לי נכונות וכוח לעשות אותה, ואחריה אני מתפלל שה' יאפשר לי להודות על האמת, שהוא זה שעשה הכול ואני רק הייתי בגדר מסייע שאין בו ממש. "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".