נפש האדם עסוקה בחיפוש מתמיד, אין לה מנוח היא נתונה ברעב פנימי, לפיכך היא עלולה להתפתות ולבלוע מה שתיתן לה. היא מחפשת חיים, ורצוי במתח גבוה (ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"). לכן "בטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא". זו הסכנה הגדולה ביותר לכל אדם, ובמיוחד לבעל תשובה.

יש רגע אחד נחשק ונכסף, שמלווה את התעוררות התאווה ומריץ את האדם אל החטא. רגעי העונג המדומים שבחטאיו הקודמים מתקבצים יחד, מלפפים את הנפש ומכוונים אותה לנקודה אחת ויחידה – החטא. יש כאן משהו חולני, כי אלף פעמים אדם נחבט אל הקרקע בכוח ומגלה שאין בידו כלום, שמה שדמיין כמענג, 'תופס' וממלא תוכן, אינו אלא קליפה ריקה ומשמימה שממלאת אותו גועל. האמת היא שהוא ויתר והסכים להיכנע לחטא בשביל לא-כלום. ואע"פ כן – כל פעם מחדש נותרת איזו לחלוחית מזערית מאשליית התענוג, והיא חוזרת ומתעוררת וממדיה תופחים ותופחים עד ששוב היא נדמית כאגם גדול ומרענן, ושוב…