כ"ב טבת התשע"ח

להכיר במגבלות שלי

זה אמור להיות הדבר הכי אנושי ופשוט שיש, אבל זה כנראה אחד הדברים הכי לא קלים שיש. כן, אני מדבר על הצורך הפשוט להכיר במגבלות שלי, וכאשר אני צריך משהו שהוא מעבר לכך - לבקש עזרה. על הנייר זה נראה הגיוני ואפילו קל, כמה חבל שבמציאות - לפחות המציאות שלי - זה ממש לא ככה. כל חלק בסיפור הזה הוא משהו שאני צריך להפנים, אחר כך להתגבר על הקושי, ובסוף לתרגל שוב ושוב. ואפילו אחרי כל זה, עדיין לעתים זה קשה.

ולמרות הכל - מדובר על פעולות פשוטות. כי למרות שאני צריך להפנים, להתגבר על קושי וגם לתרגל, עדיין אין כאן משהו שאני מסתבך בשאלה איך לעשות אותו.

ככל שאני עושה את זה יותר, כך אני מבין שהבסיס לכל העסק הזה שנקרא "החלמה" הוא ממש ביכולת שלי להפנים ולבצע את סדרת הפעולות הפשוטות האלו. ככל שאני מבצע את זה יותר, כך אני מבין עד כמה זה חשוב לי, וככל שקשה לי עם זה, כך אני מבין שבדיוק כאן טמון הכלב. כל פעם שאני נתקע לפני ולא מצליח, אני מרגיש את הרגשות הישנים חוזרים אליי, וכל פעם שאני מצליח ומתקדם, אני מרגיש את השחרור מגיע.

לא לחינם תפילת השלווה הפכה להיות התפילה הכי מזוהה עם עולם ההחלמה מההתמכרויות השונות. מסתבר שההכרה הזאת בכך שיש דברים שהם מעבר למגבלות היכולת שלי היא אבן יסוד לכל ההחלמה. לכן בתפילת השלווה אני מבקש "שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים שביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים". כשאני שוכח את זה ומנסה לשנות את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אני חופר לעצמי את הבור שאליו אפול (תרתי משמע).

אצלי זה בדרך כלל בשני מישורים. מישור אחד הוא מול התאווה - כאשר אני שוכח שאני פשוט חסר אונים מול התאווה, וחושב שיש רמה מסויימת של תאווה שאיתה אני מסוגל להתמודד, זאת טעות קריטית עבורי. במקום זה אני צריך להפנים את העובדה שאני מוגבל ולבקש עזרה. עצם ההודאה בחוסר האונים שלי ובקשת העזרה מאדם אחר משחררת אותי מהצורך לנסות להתמודד לבד, והרבה פעמים זה כל מה שאני צריך כדי להכנע ולתת לגל לעבור מעליי. אני מפסיק להילחם בטחנות רוח, ובמקום זה מתמודד עם מה שאני יכול להתמודד.

וגם במישור הכללי של החיים עצמם. אני לא חייב להמשיך לעשות הכל לבד. נכון, החיים מלאים אתגרים אבל יש דברים שהם פשוט לא בשליטתי. אין לי שום צורך לנסות לנהל את הכל כי זה פשוט לא עובד. אז נכון שכאשר אני מתמודד לבד הכל נראה גדול עליי, לכן לפעמים כל מה שנדרש ממני הוא לעצור רגע, להתקשר לחבר, להודות בכך שאני חסר אונים ולבקש עזרה ותמיכה. לפעמים רגע אחד של תמיכה מחבר קרוב הוא כל מה שאני צריך כדי להתאפס, להבין שלא הכל בשליטתי, לקבל את זה בשלווה, ולהמשיך הלאה להתמודד רק עם הדברים שאלוקים כן נתן לי את האפשרות לשנות.

היום היה יום כזה. היתה תאווה באויר, למרות שלא "לגמתי" ממנה לתוכי. היו קשיים מכל מיני דברים שהתערבבו לי, גם כאלו שבשליטתי וגם כאלו שלא. הרמתי טלפון לספונסר, שיתפתי אותו במה שעובר עליי וקיבלתי הכוונה - אך בעיקר תמיכה להמשיך הלאה. זה שיחרר אותי כמו כל פעם. החיים לא הפכו פתאום להיות קלים יותר, אבל אולי כן קצת פשוטים יותר.