לא פעם הרגשתי תקוע. בדרך ללא מוצא כשאין לי מושג מה הצעד הבא שכדאי לי לעשות, הספונסר לימד אותי 'לבדוק את המניעים', אבל ללא הועיל, בדקתי ויצאתי עוד יותר מבולבל... בחלק מהמקרים נקטתי 'בשב ואל תעשה' והיכן שהייתי מוכרח לנקוט בפעולה השתדלתי להתייעץ כשמראש קיבלתי על עצמי את העצה כהכוונה מלמעלה. זה עבד לי, עם הזמן רכשתי יותר ניסיון והיו לי הרבה פחות התלבטויות.
לאחרונה שוחחתי עם עוד צאצא של אלוקים, ומהמפגש המיוחד הזה יצא משהו מאוד בהיר לשנינו, שוב קיבלתי אישור לאקסיומה התוכניתית – אתה הראשון שמקבל ממה שאתה נותן...
סבל גדול ניכר על פני הנשמה הכאובה הזו. הצורך באוזן קשבת היה קיומי ממש, הקשבתי. מה עוד אפשר לעשות, כשנשאלתי עניתי. כהרגלי התחלתי לנאום, על קבלה ונכונות.. מהר מאוד הבנתי שהפעם זה לא יעבוד, הבלבול היה גדול מדי, בלטה לעין חוסר היכולת להתמקד. הייתי חייב לדבר במשפטים קצרים. (משימה לא פשוטה עבורי, כי בעבודה עם הספונסר עוד לא הגענו לטיפול באובססיה שלי למילים) התחלנו לרשום יחד סלוגנים של תוכנית (נאהב אותך עד שתהיה מסוגל לאהוב את עצמך)
ואז עלתה השאלה – 'איך אדע מהו הדבר הנכון הבא שעלי לעשות'... לך תסביר לבנאדם אבוד בתוך עצמו את ההצעה המופיעה בספר הגדול לבדיקת רצון האלוקים (אוהב, טהור, חסר אנוכיות ולא מפוחד) שתקתי. ופתאום התשובה היתה ברורה – "מנוף או משקולת". 'הסלוגן' תפס. הפעולה תרים אותך או תכביד עליך? תקדם אותך או תסיג אותך לאחור? נכון הוא שאי אפשר לדעת באופן מוחלט לפני הפעולה מה תהא ההרגשה שלאחריה, אבל לנסות לבדוק את הלך הרוח במבט מהיר, כדאי.
העברנו את זה לפסים פרקטיים. לדוגמא, על צג הסלולר מופיעה התרעת שיחה נכנסת. (כנראה) לא משהו דחוף, קרוב משפחה נלהב מדי... מניסיון העבר עולה שצריך אנרגיות נוספות לשיחה כזו... אענה לשיחה? אתרוקן. לא אענה? אתייסר בריכוזי העצמי... הפיתרון? אענה ואומר שאיני יכול כעת לשוחח... 'המשקולת' במקרה הזה היא לשני הכיוונים, 'המנוף'? הוא פיתרון הביניים, היציאה לפעולה למרות התחושה הלא נוחה - לדבר איני יכול, שלא לענות גם, אענה ואומר שאני יכול לשוחח...
זה נשמע פשוט למדי, אבל למכור המחפש את דרכו ומנסה 'לנגן את הדיסק' שלו אחרת זהו אתגר.
וזה לא רק שיחות טלפון, אפשר לקחת את הנוסחה הזו לכל מיני מקומות, אתן דוגמא נוספת על עצמי, למדתי שלצאת עם המשפחה הקרובה 'כפעולה הפוכה' בזמן שמאוד רציתי להיות במקום אחר זו איוולת. חתיכת 'משקולת'. בשניות אני הופך לחסר סבלנות, גוער ומעיר ללא סיבה לכל מי שנמצא ברדיוס שקולי נשמע בו, בלי פורפורציות, רואה ברגעים הללו את עצמי רק כקדוש מעונה. הרי ויתרתי למענכם... כל קרעח'ץ מעלה לי את לחץ הדם, 'כשיקירתי' מעיזה לפצות פה ולומר היה עדיף ש... או 'שהפעולה ההפוכה' הזו הפכה את כולם אני כבר רואה בה מתנקשת המבצעת בי סיכול ממוקד. ואז באמת שאין לי ברירה, הרי הבא להורגך השכם ל...
כדי לדעת מהו 'מנוף' עלי להכיר את מקומי, קצב החלמתי, לזכור 'שלקפיצה מעל הפופיק' יש מחיר.. בשביל זה עלי להיות כנה עם עצמי. לפני שאני מתייעץ אני מנסה לענות לעצמי על שתי שאלות מרכזיות, האחת - האם אתה מנסה לעשות לעצמך הנחות? הנוספת – 'המעשה הזה' יקדם אותך לאן שאתה רוצה להגיע? לא פעם טעיתי, חשבתי שאני כנה שמכיר את מקומי וכמעט ערפתי ת'ראש לעצמי ולסובבים אותי - זה לא צחוק, יד אחת על ההגה והשניה 'משליטה סדר' במושב האחורי על ימין ושמאל ללא הבחנה – אבל כשהייתי נכון ללמוד גדלתי.
גם הטעויות שהחשבתי למשקולת הפכו למנוף...