י"ד טבת התשע"ז

להתבונן מלמעלה...

עוצם עיניים, שקט... מתחיל לדמיין.

מפנה מהראש את כל הטרדות. מרפה רק לעכשיו, לדקות הקרובות מהמחשבות הכבדות על החיים, על העתיד ועל הצפון בו,מה יהיה עם האובססיה שלי לתאווה, מהתקדמותי בתחומי העניין, טרדות הלימוד וההספקים גם הן נוטשות אט אט את ראשי, השאלה מה ארצה להיות כבר איננה...

נושם עמוק.. פנימה... החוצה.... וחוזר חלילה...

מתחיל לרחף. עולה לאט, בנחת במעלית הדמיונית עוד ועוד. לעיניי נגלה עולם שלם פרוש תחתיי ואני עולה עוד ועוד באותה המעלית, ונעצר.

מתמקד בתמונת נוף בה נשקף מול עיניי חוף ים מרהיב שכף אדם עוד לא דרכה בו, גלים..

תמונה מתחלפת. המון אדם...

מסתכל על כולם ממרום מושבי, ואני בין ההמון, כזה גמד ובלוע בין כולם, לא מורגש כמעט, לא אני ולא טרדותיי. כשאני רואה את עצמי שם, המחשבות כולן חוזרות ומציפות, מדאיגות. אבל לפתע כשאני נמצא כאן למעלה ומתבונן ללמטה, על עצמי, על כולנו הקטנים כל כך, פתאום הבעיות, הדאגות, הסודות, נראים כולם גמדיים, פעוטים, מינוריים, ממש כמוני שם למטה.

פתאום הכל תופס פרופורציה, הכל הרבה פחות נורא, הרבה פחות מאיים. לאן אתה רץ שאלתי... חכה מעט! אבל הוא בשלו.. ממאן לעצור.

הקשיים והדילמות בלימוד קטנים. העצבות והתסכול על הצד האומנותי שנפגע דועך משהו.. אפילו הפחד מפני התאווה, מפני השליטה שלה בי נרגע קצת. הרצון להצליח בכל, המרדף אחרי... אין לי מושג אחרי מה - מאט מקצבו.

חיוך, שלווה!

פתאום ההסתכלות שאני יחיד בעולם, שבשבילי נברא העולם, נותנת מקום לאחרים. ההבנה שאתה לא לבד, שסביבך עולם שלם שנע ומתקדם. אני חלק העולם, בורג נניח, אמנם בורג חשוב שבשבילו נברא העולם אך יחד עם זאת חלק ממערכה שלימה. הבנה שמרגיעה אותי..

זהו, נגמר. מתחיל לחזור, אט אט יורד ללמטה. בדרך, עינינו מצטלבות והוא מבין, עוצר לרגע ומחייך..

חזרתי, רוצה לנצור את הרגע, לתפוס את הכל, ואולי רק מעט ממה שקורה כאן, ממה שקורה איתי - בפרופורציה, ומתוך כך בשלווה!