זהו עומק הנפילה – אתה מעדיף להיות חלק מזה, כי פשוט אין לך כוח. הפצע הסתבך, הכל שם אדום ורגיש עד שכמעט אי-אפשר לגעת בלי להזיק עוד יותר. עכשיו לא רק את ה' צריך לפייס, אלא בעיקר את האדם עצמו. צריך להוכיח לו ולשכנע אותו שאכן החטא נמחה בתשובה, ועכשיו הוא נורמלי, נקי ורצוי, שכן הוא לבדו כמעט אינו יכול לראות את עצמו ככזה.

זו איננה הצגה דמיונית, כל אחד יודע שזה ממש עומק העומקים של הנפש. החטא הבא מתחיל מכאן, מה'עקב' של החטא הקודם. רק כשהאדם מרגיש שהוא אבוד ושם על עצמו את החותמת: "אין סיכוי" – רק אז הוא מתחיל לחטוא באמת. הוא חוטא עוד, והחותמת נעשית עוד יותר ברורה וחמורה. עבירה גוררת עבירה – והכל בכוחו של הייאוש, אבי אבות הטומאה.