אתמול נכחתי בכנס החלמה גדול. אחד החברים היקרים הציע לי קערת מרק בצל, ונעניתי בחפץ לב. לאחר שהגיש לי את המרק הוא שאל אם אני רוצה גבינה צהובה במרק. "א ביסל" (קצת), השבתי. שפת האידיש היא אחד מהתחביבים היותר מוזנחים שלי, אך אני מתענג עליה לעת מצוא.
אחד החברים האחרים שמע אותי, ובתגובה שלף פתגם מבית בובע: "נישט א סאך, נישט א ביסל, נאר א פילע שיסל" (מקווה שכתבתי נכון. דוברי האידיש מוזמנים להגיה...).
התלהבתי מההזדמנות להשוויץ עוד קצת בפני סבתא, ושאלתי אותו לפשר המשפט, שהיה נשמע עסיסי למדי. "לא הרבה, לא קצת, רק קערה מלאה", הסביר החבר (וכמובן, ב"מאמע לשון", באידיש, החרוז נשמע טוב יותר ).
חשבתי שזה סתם חרוז נחמד, אבל במהלך הערב משמעותו לגביי היכתה בי (אז גם שבתי לאותו חבר, בבקשה לרשום מפיו את הניסוח המדויק).
זה בדיוק הסיפור של המחלה שלי. אני רוצה כל הזמן שרצוני ייעשה. אבל בצורה כלילת השלימות. אני לא מוכן לקבל חלק, אפילו לא הרבה. אני רוצה הכל. מדויק. מתוקתק. עד הפרט האחרון. בדיוק כמו בתסריט שביימתי. ואם זה לא בדיוק כמו שרציתי אז אני לא רוצה את זה, לא מקבל את זה, ולבטח לא שמח בזה.
זה בא לידי ביטוי בהמון תחומים בחיי. במאכלים שאני קונה ומתאכזב מטעמם, במסכת שאני מתחיל בהתלהבות ומאבד את החשק באמצע, בעוד המון דברים, וכמובן, איך לא, ביחסי האישות.
יכול להיות לי טוב. אפילו טוב מאוד. אבל זה לא מושלם. ואני לא מוכן לקבל פחות מזה.
לאחרונה אני מתחיל להבין, שחלק חשוב של ההחלמה שלי, הוא לשמוח בדברים החלקיים. בדברים שתלויים באנשים אחרים זה קצת יותר קל בשבילי. אך כשאני עושה משהו והוא חלקי זה קצת יותר קשה. על עצמי יותר קשה ללמד זכות. אבל רק כך אני יכול להיות קצת יותר שמח, לחוות קצת יותר שחרור.
כן. גם הפוסט הזה לא יצא בדיוק כמו שרציתי. אבל יותר מחלים בשבילי יהיה לשמוח בו כמו שהוא מאשר לנסות ללא הרף לשפץ אותו...
"נישט א סאך, נישט א פילע שיסל, נאר א ביסל ביסל"! (לא הרבה, לא קערה מלאה, רק קצת קצת...).