אוףףף מה יהיה אתי? כמה זמן זה עוד יימשך ככה? האובססיות והכעסים והאשמה וההתנהגות של מכור שאני מזהה בכל פינה. מתי אפסיק כבר לעשות את מה שאני רוצה כל כך להפסיק? מתי תיגמר כבר המלחמה הסיזיפית הזו? מתי תהיה לי תקווה?
המון פעמים אני מוצא את עצמי מנגן את התקליט הזה בראש. והוא משתלב מצוין עם תקליטים אחרים: מתי ייגמרו כבר דאגות הפרנסה, מתי חמותי תפסיק לשגע אותי, מתי אגור בבית נורמלי וכו' וכו'.
ולפעמים הייאוש ממש ממלא אותי. נראה לי שאין לי שום תקווה. אני מביט אל האופק והכול נראה שם זהה לכאן. אני מבחין באור קלוש בקצה המנהרה, אבל מתברר שזה בסך הכול הבהובים מהתנורים של הגיהנום...
אז איך יוצאים מזה? התשובה הכללית בתכנית היא "רק להיום". לא לנסות לחשוב על העתיד (כי מכור יודע רק לבכות על העתיד ולתכנן את העבר), כי העתיד הוא גדול מדי, מורכב מדי, כבד מדי. ברגע שאני מנסה להעמיס אותו על הכתפיים שלי אני קורס מיד – ורץ להשתמש.
אבל אולי יש ב"רק להיום" יותר מזה. אולי הוא יותר מעצה פרקטית להקלת העומס הרגשי.
יש סיפור יפה בספר על ר' אשר פריינד, שאני משתדל "למכור" לכל מי שמוכן לשמוע, בעיקר מפני שאני צריך להזכיר אותו לעצמי בלי הרף:
ר' מרדכי מזרחי (מסוחרי השוק הסיטונאי של ירושלים ואחד מגדולי התורמים במשך עשרות בשנים ליד עזרה) שוחח עם ר' אשר בעת שבנו את הדירות ברמות, ואת בנין בית החלמה ליולדות "מעון צביה". ר' אשר אמר לו, "אתה יודע מרדכי, היום אמרתי לרבש"ע שאני צריך 2 מיליון דולר עבור סך עלות הבניה ברמות והבנין שאני בונה ברחוב סורוצקין".
מרדכי שאל בתמימות: ומה הרבש"ע ענה לך?
ר' אשר: הוא אמר לי, נכון אתה צודק, אתה לא בונה את זה בשבילך, אלא עבור נצרכים, הכסף מגיע לך. הנה הוא. ומה תעשה עכשיו? תפקיד אותו בבנקים ובכל פעם שתצטרך תתן צ'ק על החשבון לקבלנים, לפועלים. האם אני, הרבש"ע, אינני נאמן כמו בנק? מתי שתצטרך את הכסף תבוא ותבקש. אני אתן לך בכל פעם את הסכומים שתצטרך".
"וכך אני אעשה" סיים ר' אשר באוזני מרדכי מזרחי. "במקום לקבל 2 מיליון דולר בבת אחת ולסמוך על הבנק ולשכוח מהרבש"ע, אני אשאיר את הכסף בידיו הנאמנות, ובכל פעם שאזדקק לסכום כסף, אבוא ואבקש ממנו".
מה שמדבר אליי במיוחד בסיפור הזה הוא שר' אשר קצת "יורד" על עצמו. הוא בעצם אומר: אני ביקשתי מריבונו של עולם 2 מיליון דולר כדי "להשתחרר" ממנו, כדי שלא אצטרך להתפלל כל כך הרבה. אבל רבש"ע אמר לי: את השני מיליון אני נותן לך, אבל עליך ועל התפילות שלך אני לא מוותר בשום אופן...
כשאני מביט אל העתיד, ומחפש ודואג מתי כבר אצא מכל הבוץ הזה, אני מתחמק מלחיות את מה שה' נותן לי היום. אני בעצם אומר לו: היום אני ממש צריך אותך, כי המצב על הפנים, אבל מתי יהיה לזה סוף? מתי אוכל כבר לנוח על זרי הדפנה? מתי כבר לא אצטרך אותך?...
כשאני חי "רק להיום" אני מסכים לקבל את החבילה שה' נתן לי היום. אני מסכים להיות תלוי בו לחלוטין. אני מסכים להיות תלוי על בלימה, ומסכים לכך ששום דבר לא יכול להציל אותי אלא הוא יתברך. אני מסכים לחיות בלי ביטוח, בלי תכנית ב', בלי קו נסיגה אחורי. או מחובר – או מרוסק. זה קשה. פירוש הדבר שאצטרך להתפלל בלי הרף כל היום. אבל כמה שזה קשה זה גם נפלא. אני מוותר על ההתנגדות לנסיבות החיים שלי. על המחשבות "מתי זה ייגמר". ואדרבא, מקבל כל קושי כאתגר, כהזמנה אישית מריבונו של עולם: בוא, תתקרב אליי, אני רוצה לשמוע את התפילות שלך, אני מאמין בך ואוהב אותך ורוצה שתהיה מחובר אליי הכי שאפשר.
ביום טוב, אני משתדל לפתוח ככה את היום. לומר לאלקים: אני נכנע, אני מוכן לחיות את היום הזה כמו שאתה מתכנן אותו. אני לא יודע מה יהיה מחר, ואני מתעלם ממה שהיה אתמול, כי אני יודע שכרגע יש לפניי רק את היום. תעזור לי בבקשה לעבוד אצלך ולא אצלי. לעשות רצונך ולא רצוני. לחיות את החיים שאתה מייעד לי ולא את החיים שאני מדמיין שאני צריך. תעזור לי לא לשכוח אותך אפילו רגע אחד.