לפעמים ילד עושה משהו רע, ואז הוא הולך ויושב בשקט בחדר בלי להגיד כלום לאף אחד. כשאמא באה ושואלת מה קרה – הוא יושב בצד, בין המיטה לקיר. היא מדברת אליו – הוא מוריד את הראש ולא עונה. לפעמים הוא גם צועק, ולפעמים אפילו מרביץ.

למה? לכאורה הוא מקבל את כל מה שיכל לקוות לו – לא רק שאמא לא כועסת, היא אפילו באה ושואלת מה קרה, ואפשר להגיד ולבקש סליחה וגמרנו! אבל הבושה עמוקה מדי, איך יכולתי לעשות דבר כזה? וגם אם אמא מוכנה לסלוח, אני לא מוכן לסלוח על הפגיעה הזו בתדמיתי ובדמותי. וככל שהחטא הוא באמת חמור יותר, מחריפה הפגיעה.

תחושת הבושה מעצימה את הפגם ונותנת לו כוח גדול פי כמה וכמה מזה שיש לו באמת, וכך מובילה המודעות העצמית הגאה דווקא להתחמקות שפלה, ולהמשך התבוססות בבוץ החטא. זה כל-כך חמור, כבד, קודר ונורא שאני לא יכול לקחת את זה על הכתפיים שלי.