יש היגיון מהותי ופנימי בדרך שמורים לנו חז"ל להימנע מניסיונות. "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי" – ישנה התמודדות קשה של שני כוחות סותרים בתוך הנפש. כשאדם שקשה לו עומד מול החטא, אפילו אם הוא מתגבר – נשאר בו טעם מר. יש לו בעיה קשה: רוח השטות שבחטא עדיין תוססת בקרבו וטוענת שהוא בעצם כן רוצה את החטא. הוא לא חטא כיוון שהקב"ה רוצה שהוא יימנע מזה, אבל התאווה עדיין בוערת בתוכו. וזה גורם לו לחשוב שהעניין אבוד, ובעצם לא נוצרה שום התקדמות. נדמה לו שהוא לא הרוויח דבר בכך שעמד בניסיון. הכל כפוי, כי הרצון הוא דווקא לחטוא ח"ו, וכמה זמן אפשר להחזיק מעמד בכפייה?!

זו בדיוק המטרה של היצר, ליצור רצף של רוח שטות שתשלוט באדם ותדמה לו שהוא רוצה ומשתוקק לחטוא. ככל שיהיו רגעים רבים יותר של רוח שטות – יעלה בידי הרוב לגבור על מעט רגעים של פיכחון. כך נוצר מצב של "רשעים מלאים חרטות". כי אע"פ שישנן חרטות רבות – אין בהן כוח לגבור על השיגעון שהשתרש באדם.

אולם כשאדם משקיע מחשבה איך לא להיכשל מעיקרא, הוא בונה בעצמו יותר ויותר את ההכרה שהוא אינו רוצה בחטא, שזה הרצון האמיתי שלו – ולא כפיית רצונו. יש יותר ויותר רגעים של ישוב הדעת, של צלילות מחשבתית, והאדם מתחיל לחזור לעצמו ולהתפכח מרוח השטות שבערה בו. יש בידו יותר תשובות כשהיא שבה ומתעוררת בתוכו.