כולנו יודעים שפירצה קוראת לגנב, וגנב כשקוראים לו - בא, ואם הגנב בא - הכסף הלך. הנטיה שלנו להאשים את הפירצה היא טבעית לגמרי, ולא לחינם אמרו בגמרא שלא העכבר הוא הגנב אלא דוקא החור, כי אם יש חור - אין מה להאשים את העכבר אלא פשוט לסתום את החור.
הבעיה היחידה היא כאשר העכבר זה אני... במקרה הזה, להאשים את החור יכול להיות דרך קלה ונוחה לברוח מהאחריות האישית, כי יש לי לאן לגלגל את האשמה: הבעיה היא לא אני, הבעיה היא הפירצה. אז לפעמים לא החור הוא הגנב אלא דוקא העכבר, או לפחות לא רק החור הוא הגנב אלא גם העכבר.
נכון, האינטרנט שינה לחלוטין את כללי המשחק, ואין ספק שחלק גדול מהאשמה הכללית לכמות הגדולה של המתמודדים עם הנפילות זה בגלל הזמינות והאנונימיות שהאינטרנט מספק לנו. ברמה המערכתית אפשר להאשים את האינטרנט ולומר שהוא החור, זאת הפירצה שקוראת לגנב שבגללה. אבל גם אם זה נכון ברמה המערכתית, האם הגישה הזאת תעזור לי? אז יש לי את מי להאשים, אבל איך זה משנה את המצב האישי שלי?
אם אני יכול לסתום את הפירצה - זאת האחריות האישית שלי, ואם אני לא יכול לסתום את הפירצה - זאת עדיין האחריות האישית שלי. את העכבר אי אפשר להאשים בכך שהוא עובר דרך הפרצה, אבל אם אני הוא הגנב ואני לא רוצה לעבור דרך הפירצה - עליי לקחת אחריות ולסתום אותה. אני לא באמת עכבר, אני בן אדם, ולכן יש משמעות למעשים שלי, בפרט אם כל מעבר דרך הפירצה הזאת גורם לי לכאב ותסכול שאני כל כך רוצה להימנע מהם.
ומה אם אני לא יכול לסתום את הפירצה? אז כן, יש לי את תמיד את האפשרות להאשים את החור ולומר שלא העכבר הוא הגנב אלא החור. אבל גם אם אהיה לגמרי צודק (מה שכמובן לא נכון), זה לא יעזור לי כי אמשיך לסבול מהנפילה. אז במקום זה, אולי כדאי לי להבין שלא החור הוא הגנב אלא דוקא העכבר, וזה אומר שאני צריך לטפל בעצמי במקום לחפש אשמים מבחוץ. לאדם יש אחריות על המעשים שלו, ולכן גם אם יש פירצה - זה לא תירוץ עבורי לגנוב, וגם אם יש לי אינטרנט - זה לא תירוץ עבורי ליפול. במקום זה אני צריך לשאול את עצמי למה אני נופל, לקחת אחריות ולעשות את כל מה שאני יכול וצריך כדי לא לעבור דרך הפירצה.