בחטא אדם הראשון קרה תהליך ובו הופיע לראשונה בעולם הרעיון המעוות שהחטא אינו מסתיים בתשובה לבדה. "ואתה תשופנו עקב" – הנחש איננו יורד מעל הבמה לאחר שפיתה את אדם לאכול מן העץ, את עיקר תפקידו הוא עוד לא ביצע.

כלומר – פיזית הוא אינו משתתף עוד ב'הצגה', אבל הארס שהטיל באדם ממשיך לפעול. כשהקב"ה פונה לאדם, ואפשר ממש לגמור הכל ב"שעתא חדא ורגעא חדא" של תשובה – בדיוק אז הוא נכנס לתוך מחזור הדם ומתחיל לדבר. הוא אומר: "תראה באיזה מצב אתה נמצא. יש לך מושג מה ה' חושב עליך? אתה אבוד, אין לך סיכוי, אין לך שום כוח להתמודד עם זה, תתייאש". כמו אבר נשוך שמתנפח, מתחילה חוויית החטא לתפוח ולקבל כוח וממשות – והאדם כבר ממש היה מעדיף שה' יעזוב אותו לנפשו, שלא ייחשף בכל קלונו.