אומר הרב קוק זצ"ל: אם אדם נשפל כל-כך בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עוצם ירידתו המוסרית בכל חטאותיו איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ומצוות, בישובו של עולם ובחברת הבריות, במנוחה ושמחת נפש בריאה – צריך הוא לשים אל לבו כי מדַכְּאוּת לב כזאת על כל עוונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל תשובה גמור, ואם כן כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדוות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי "טוב וישר ה'".