כשאני מסובב את הראש אחורה ומסתכל אל עבר העבר אני רואה דרך מלאה בבורות, עמוקים יותר ופחות, בורות מלאים בתאווה, דרך החיים שלי לא הייתה לגמרי חלקה היו התמודדויות במהלך הדרך התמודדויות של חיים, במחלה פחדתי להתמודד לרדת לבור, ניסיתי תמיד למלאות אותו בתאווה. חשבתי שכך אוכל לעבור את הבור מבלי לרדת אליו, פשוט ניסית להחליק את הדרך, וזה נתן לי שקט רגעי וערפול ותסכול מתמשך של אשמה ובושה, ושוב לא הייתי צריך להתמודד עם המציאות כי הייתי עסוק בלהתמודד באשמה בושה ופחד שהתאווה סיפקה.
ואז יצאתי מהבור להפוגה קצרה יותר או פחות של דרך ישרה ללא מהמורות, ואז שוב החיים והמציאות הכו בי ונתקלתי שוב בעוד הצטברות של טינה, כעס, רגשות אשמה, ועוד רשימה ארוכה של פגמי אופי, ושוב לא ידעתי איך להתמודד אז העדפתי שוב להתבודד, אז שוב מילאתי את החורים האלו בתאווה, וכאשר זה לא ממש התמלא אז שפכתי עוד תאווה, ועוד תאווה, וככה בלי סוף עד ש...
בהחלמה אני נולד מחדש, כמו תינוק קטן שאין לו מושג איך ללכת או לעמוד, או כל התמודדות של חיים, פתאום אני לא מבין איך דברים פשוטים לגמרי מין התמודדויות כאלו שהייתי "אוכל אותם בארוחת בוקר" פתאום נהיים כבדים עלי, אני לא מסוגל להתמודד עם לחצים שבעבר היית עובד מעליהם, פתאום אני נבהל ונחרד מכל דבר הכי קטן שעובר עלי, וכל דבר הכי קטן מקפיץ לי פיוזים לשמיים, אז מה קרה לי ? אני לא מצליח להבין איפה נעלם הגבר הגדול שיודע לאכול את החיים בלי מלח, לאט לאט אני מבין שרק עכשיו אני מתחיל ללמוד איך מתמודדים, חיים ללא תאווה, ללא בריחה מהמציאות, ללא התבודדות רק התמודדות.
האמת שזה גם הרפתקה כייפית, זה חיים מסוג אחר לגמרי, אני מוצא את עצמי צובט את עצמי ולא מאמין שאני חייייייי, פשוט חיייייי, אני לומד על עצמי מי אני באמת, מול מה אני מסוגל באמת להתמודד ומול מה אני בורח להתבודד, אני לומד שעם אלוקים אוהב אני מסוגל להתמודד, ולבד אני יכול רק להתבודד.