פרדוקס: אמא רוכנת מעל הילד המכווץ בתוך עצמו, קרוב קרוב, אחרי שעשה משהו רע, ובכל זאת אין תחושת בדידות עמוקה יותר מזו שהוא חש כעת. אם אחרי החטא היה האדם מרגיש שיש קשר בינו לבין ה', שהוא דבק בו – הייתה הרגשה של שותפות ושל עזרה הדדית שהייתה מוציאה אותו מיד מהביצה. הוא היה יודע ומרגיש שכיוון שהוא מתבייש ומתוודה ומוסר את נפשו אל ה' – ממילא הוא מסייע בידו, מקרב אותו אליו "וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח".

אך כשהאדם חוטא, זה מביא אותו לסגור גם את האוזנים, והוא לא מאפשר לעצמו לשמוע את ה"אַיֶכָּה". הוא מרגיש שבחטאו הוא חצה את הגבול ופרם את הקשר. הוא הביא על עצמו את המצב הזה, ולגמרי באשמתו ה' הפנה לו עורף. לכן עכשיו, כשצריך לנסות ולתקן את החטא, הוא עומד בפני המשימה לגמרי לבדו. כאילו לא די קשה לצאת מתוך בִּיצת החטא – עוד צריך לעשות את זה לבד.