בעל התניא כותב על אדם שנזקק למחילה אלף פעמים, ולמרות זאת אין הוא מטיל כל דופי בתשובתו. יש ויש מקום לחשוב על עצות ותחבולות איך 'לגמול' אותו מחטאו, אבל בכל הקשור לתשובה אין הוא שונה מאדם שחטא ושב ולא חזר לחטאו עוד.
אולי אפשר להגדיר אותו להפך: לא 'אחטא ואשוב', אלא 'אשוב ואחטא'. אדם של 'אחטא ואשוב' עומד לחטוא בשאננות וסומך בלבו על התשובה, ואילו אדם של 'אשוב ואחטא' עומד לעשות תשובה בלב רועד – מִפחד שייכשל שוב. הוא משתוקק לעשות תשובה, ובה בשעה הוא יודע שיתקשה מאוד לעמוד בניסיון בעתיד. ודאי שאסור שאפשרות הכישלון תמנע אותו מתשובה!
חטאנו, ואנו יודעים שיתכן שנחטא שוב. אך בינתיים יש לנו אפשרות לעשות תשובה ולשבת בבית ה', ומי הטיפש שיוותר עליה רק בגלל שהוא עלול להפסיד אותה שוב?