כ"ה חשון התשע"ח

על עליות וירידות

אז מה יש יותר בעולם, עליות או ירידות? עזבו אותכם מהתשובה הבנאלית על כך שיש אותו מספר, ובמקום זה בואו נדבר על העליות והירידות בחיים שלנו. נו, מה יש יותר בחיים שלי, עליות או ירידות? האמת היא שכנראה גם כאן התשובה תהיה שזה אותו דבר בדיוק, כי אחרי כל עליה ישנה ירידה ואחרי כל ירידה ישנה עליה, אבל תספרו לי את זה כאשר אני למעלה או למטה...

כאשר אני בתחתית, העולם נראה חד סיטרי באופן מחריד. אין עליות בעולם הזה והכל מוביל רק כלפי מטה. ההגיון לא פועל, ואני לא מצליח להבין שבאותו מקום שבו אני יורד אפשר לעלות אחר כך. וכאשר הכל טוב לי ואני למעלה, העולם נראה עם עליות חדות בלבד, וגם כאשר אני מתקרב לצוק ומביט למטה, אני מאבד את הפחד כי אני משוכנע שיש לי כנפיים (לא מרד-בוול) וכעת אני עף בכיוון למעלה בלי הפסקה.

זה נכון גם לגבי התאווה וגם לגבי החיים בכלל. כבר מזמן למדתי שהתאווה היא עולם קטן, וכל מה שאני עובר עם התאווה זה בסך הכל השתקפות של החיים שלי. לא לחינם הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים הוא כפול ומקביל, כאשר החלק הראשון עוסק בתאווה - "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", ואילו החלק השני עוסק בחיים ככלל - "וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". לא ברור לגמרי מה קדם למה הביצה או התרנגולת (למרות שהספונסר שלי לא אוהב את המשפט הזה ותמיד אומר שיהודי מאמין שהתרנגולת נבראה קודם לביצה), וגם כאן לא ברור לי האם קודם התמכרתי ולאחר מכן פיתחתי פגמי אופי, או שמא פגמי האופי הטבועים בי גרמו להתמכרות שלי. כך או כך, יש לי מספיק דברים לטפל בעצמי ומספיק דברים להותיר לאלוקים לטיפולו המסור, בכל מקום בו ברור לי שלא אוכל לעשות את העבודה בעצמי.

הדברים נכונים הן בתקופת המחלה והן בתקופת ההחלמה. במחלה היו תקופות שלא חשבתי שיש לי סיכוי אי פעם להפסיק את השימוש בתאווה, ולעומת זאת היו תקופות בהן לא חשבתי שאי פעם אחזור אל התאווה. הייתי בלונה פארק על הגלגל הענק, אבל היה נראה שהוא לא ממש מסתובב לאיטו אלא פועל יותר בסגנון של כף הקלע - פעם למעלה ופעם למטה, אבל לעולם לא באמצע. וכאשר הגעתי להחלמה הדברים לא השתנו במהות. נכון שהלמעלה והלמטה השתנו, אבל התחושות הפנימיות שלי אומרות אותו דבר. או שאני משוכנע שהכל בסדר וכיף לי ואני מאושר, או שאני בטוח שסוף העולם הגיע וכל מה שנותר הוא לצעוק "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת".

ובחיים עצמם הדברים נראים אותו דבר. ישנן תקופות שהשמש זורחת והציפורים מצייצות ואני יכול רק לשיר, וישנן תקופות בהן הכל אפור ומדכא ונראה שאפילו השמש כבר לא תזרח לעולם. כאשר הכל טוב לי, קשה להאמין שיבואו ימים קשים ובודאי שאני לא יכול להאמין שיש גם ירידה אחרי העליה. כאשר הכל טוב ואני חושב על זמנים קשים, זה כמו לדמיין יום שרבי בזמן שאני פוסע בשלג כבד, זה פשוט לא הולך. וכאשר הכל רע (וציפור קטנה לוחשת לי שכדאי לי רק להעיף מבט אחד בתאווה), אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שאתמול היה טוב ויהיה גם מחר. היום רע לי ובטוח שכך זה ימשיך לנצח.

אז חשוב לי לכתוב את הדברים ולזכור שמספר העליות והירידות בעולם הוא שווה, ולמרות שזה נראה שיש טעות בחשבון, האמת היא שכל עליה מובילה לירידה, וכל ירידה מובילה לעליה. או כפי שהספונסר שלי אומר שאחרי כל "היי" מגיע גם "ביי".

איך אני יכול להיות מאוזן כלפי העליות והירידות? האמת שאני לא יכול. בדיוק לכן אני צריך לעבוד על הצעד השלישי שלי בו "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו".