אני חושב שזה קצת יותר מידי מורכב לפוסט אחד, אבל אנסה בקצרה:

אלו מצבים גרמו?
נכנסתי לעניין בעל כרחי. בהתחלה לא ידעתי מה אני עושה ושזה אסור וכדו'.
עד שגיליתי הייתי כבר עמוק בפנים, כבול בכבלי התאווה הגופנית המשתקת.
יכול להיות שבמשך השנים זה היה מקום מפלט מחוסר התאמה חברתית, מדימוי עצמי נמוך או מפגמי אופי כאלו ואחרים, אבל אני לא יכול לשים את האצבע ולומר-בגלל זה לא יכולתי לצאת.
מה שכן היה מאוד חסר, זה כלים להתמודדות. בשונה מהיום, בתקופתי הנושא כמעט ולא הוזכר על ידי מחנכים, הכול היה מאוד סודי ומפחיד...ובגדול זה מה שקיבלתי בטיפול.
למה חשבתי שאני מכור?
עשר שנים הייתי בפנים. תקופות יותר טובות ופחות טובות, אבל לא עברו שבועיים שהצלחתי להתאפק בהם. והרבה מהנפילות לוו בהבטחה-זהו, זו הפעם האחרונה. נמאס לי כבר.
והיו עוד סוגים של מחשבות-למה אני לא מצליח להפסיק? הרי במישורים אחרים בחיים אין לי את הבעיה הזו? או-למה הקב"ה עושה לי את זה? עשר שנים של תפילות, וכלום?! או-למה לי לקום מחר בבוקר? (היו בקרים שלא רציתי לקום בהם. לא מהמיטה, בכלל...)
ועשר שנים העסק לא זז, למרות שניסיתי וניסיתי וניסיתי, והקב"ה הוביל אותי לאתר הנפלא הזה, ושנתיים מאוחר יותר גרר אותי בכוח לקבוצות החיות הנפלאות (אם אתה רוצה יותר פירוט יש לי יומן מסע...) אז החלטתי שהולכים על הפתרון עד הסוף. בהתחלה הגעתי לא על דעת זה שאני מכור, וכל הזמן השאלה ריחפה באוויר, עד לא באמת משנה, כי יש פה פתרון, והוא עובד לאנשים, אז למה לא להשתמש בו?
אז לקחתי ספונסר, אבל העסק עדיין נשאר תקוע...
וכו' וכו' עד שיצאתי ועברתי לטיפול...
למה אני חשוב שאני לא מכור?
אני חושב שצריך לדייק את השאלה-בינתיים אני חושב שאינני מכור. כרגע, פתרונות אחרים עובדים בשבילי, פתרונות שבהם אני הוא המתאמץ והעובד, ושלא כמו בשתיים עשרה הצעדים, אני הוא המתקן והקב"ה עוזר לי. אבל אני הוא מרכז הכובד בשליטה על החיים(כמובן במובנים מסוימים שהקב"ה הפקיד אותי עליהם...)
יש מצב, שבהמשך הפתרונות יפסיקו לעבוד ואז אצטרך לחזור לישנים או למצוא חדשים, אבל בכל מקרה ברור לי מעל לכל צל צלו של ספק שהקב"ה הוא זה שמוביל אותי לפתרונות. רק צריך לפתוח אוזניים ועיניים ולהיות מספיק אמיץ כדי לנצל את החבל שהוא מושיט לנו.

התכוונתי קצר, בסוף יצא טיפה ארוך
מקווה שעזרתי
אוהב

רצונך ייעשה כתב:

בהחלט. אשמח לתקשר עוד.
הודעות פה באתר, מייל, טלפון, מה שנוח לך.

עובר על היומן שלך, מוצא נקודות משותפות.
נראה שהיית במצב דומה לשלי.
אני פחות או יותר התחלתי ללכת על שני הכיוונים (מטפל ו12 צעדים)

אני מתמכרררר;) לאומץ שלך ושל החברים כאן.
סחטייןןן
מדהים ונותן כחחחחח

התחלתי לקרוא את זה, והמילים כמו מחטים לתוך העיניים שלי.
זה משפט מטופש, ופלוני ילדותי, באלמוני יצאתי 'טמבל' זה חשוף מדי ופלמוני סתם מנסה להצחיק ללא הצלחה...

אי, אבא תעזור לי. תן בי שלווה לקבל את עצמי. את כוווולי עם כ-ל כ-ל מה שזה כולל...
שלווה לקבל

אני דווקא כן שמח על הכאב שכתוב פה. 
על הכנות, שבמידה מסוימת הייתה לי אז יותר מהיום (כי היום יש לי 'תדמית' לשמור עליה)

"אני, החלש הקטן הרימה ותולעה לא יכול יותר ככה.
אני לא יכול עם התאווה היא גומרת אותי!!!
גומרת.
ואני לא יכול בלי התאווה. לא מסוגל.
לא איתה לא בלעדיה!"

הלוואי ואזכה להכיר, להזכר, בכאב הזה:
"הגוף בקושי הספיק לייצר עוד זרע. הפעם אתה גם לא ממש נהנה. יושב, מלוכלך. מסריח. עור היד שלך עם "עור סבא" מרוב השעות שהיד שלך הייתה רטובה ואתה פשוט נגמר."

בהסתכלות אחרת, זה נראה כבר פחות נורא. מי יודע, אולי התפילה עזרה...

משחק מכור.

יש!!!! גיליתי שאני לא מכור!!! יש אלוקים!!!

אין עליי תווית, 
אני לא מלפפון חמוץ,
אני אדם נורמלי לחלוטין,
נולדתי עם יצר בריא שייצא קצת משליטה,
השתמשתי בו אינסוף פעמים,
חוויתי כאב נפשי עצום בעקבות השימוש,
הבטחתי לעצמי אינסוף פעמים - לעולם לא עוד,
בכיתי, התפללתי, צמתי, טבלתי, בשביל להשתחרר מהיצר הזה,
הרגשתי כל הזמן מזוייף,
אחד בפה ואחד ביד..
תמיד מיד אחרי נפילה עלתה מחשבה של יעלאאא בו נשתמש עוד מה זה כבר משנה,
אז ייבנו בשבילי מדור חדש בגיהנום כי אין מספיק מקום לכל התנורים.. שייבנו. לא אכפת לי. 
כל העולם הזה גוש ח%@ אחד גדול,
כולם אינטרסנטים, תחמנים, ומגעילים,
אין לי אף אחד בעולם שמבין אותי באמת,
אפי' לא הפסיכולוג שלי,
בא לי למות,
בא לי להרוג,
בא לי להיכנס למכונת זמן ולהרוג את אדם הראשון,
אני שונא את אלוקים.
אני שונא את עצמי.
אני שונאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי תעזבו אותי בשקט.
  
העיקר שאני לא מכור. ב"ה.

או בעצם אולי העיקר לא לפחד כלל?...

באהבה אח יקר מכיר את המקום הזה מדי טוב.
למען האמת אם להיות כנה עם עצמי עד הסוף, גם אני לא בטוח שאני מכור בהגדרה הענקית הזאת עם כל התוויות והפיצוצים, כלומר ברור לי שאני לא מלפפון ירוק ומקורי שנקטף עכשיו מהשדה טרי ורענן, אבל אני לא חושב (הכחשה/פחד?) שאני במצב חמוץ. בטח לא לחלוטין.

אז מה?
אם אני הולך לקבוצות ומודה שאני חסר אונים מול התאווה, זה עושה אותי מסכן וחסר אונים בכל חיי?
אם אני מודה שאיבדתי שליטה על החיים זה הופך אותי למסכן ודפוק?
אם אני מרים ידיים ומתחנן לאבי הרחום וחנון שיעזור לי עם הייצר הזה כי לבד לא הצלחתי זה אומר שלא אני הפועל פה?

אולי.
לדעתי לא.

אוהב אותך אח יקר!
מקווה שדבריי הקצת פחות עדינים מהרגיל, ייתקבלו בהבנה ויועילו, לפחות לי.

יום טוב לכולנו.