(הערה: כתבתי לפעמים קצת מוגזם ולא מדויק, אל תיקחו אותי על המילה. למשל, לא חשבתי שאני צריך לאונן חמש פעמים סתם כדי להיות מכור על בטוח, אבל רובו פחות או יותר מה שעבר, ועובר, עליי. באהבה)

אני חושב שלא כתבתי על זה מספיק, אבל כן. גם אני, הייתי (ועדיין) תקוע בטלנובלה רבת הפרקים העונה לשם "מכור או לא מכור" יאיי! פרק חדש כל יום ב9. או 10. או 11. או ב21 השעות הנותרות.
אז כן, יש את המשפט הזה שמי שמתחבט בשאלה הזאת הרבה זמן כנראה מכור והכל, אבל אצלי כמובן, כמו אצל כל אחד כנראה, המקרה שונה ויוצא דופן. מה, לא? אז יש מצב שאני מכור, ברור, אבל כלל כזה פשוט של "מי שמתחבט בשאלה" לא בהכרח נכון לכולם. אני צעיר וזה, ואני גם ילד מיוחד. תשאלו אפילו את הרב'ה של כיתה ג'.

טוב נו, אז יוצאים לברר. יאללה עולים לשיחה עם חבר ותיק מתחילים לשאול. אבל.. אוווווופס. באג בתוכנית.
מה מתברר?
לדאבוננו הרב,
התשובה נמצאת בתוכי! אוי ואבוי.
והבאסה הכי גדולה? שרק אני יכול לענות האם אני מכור או לא. סיוט!
אפילו החבר הותיק שנפל לתחתית התחתיות עם ההמון המון שנות נקיות לא יכול להגיד לי חד וחלק. "בעצתך היקר, אתה מכור/לא מכור 100%!"
חבל שאי אפשר לזרוק הכל על אמא/מישלאיהיה שיחליטו ויסבלו לבד.

חיים בוגרים זה באסה!

אוקיי. אין ברירה. חייבים לחפש את זה בעצמי, הרי אני סובל! אולי גם חוטא, למרות שייסורי המצפון מוסתרים טוב טוב בלב ויוצאים רק לעיתים מזדמנות. אולי באיזה דיכאון מזדמן?. טוב נו, לא משנה.
בקיצר, חייב לצאת מזה.

אז,
בעצתך, האם אתה מכור? מממ אתה צעיר. אפילו לא 18 למרות שממש עוד מעט. אולי זה יצר נעורים שיצא משליטה?
זאת אומרת זה לא כזה מופרך שאתה לא מכור, בסופו של דבר לקבוע סתם לאדם לא מכור, שהוא מכור יכול להזיק. מממ אולי אתה משתמש בתאווה כבריחה ממציאות החיים המעצבנת שדורשת להתמודד עם המון החלטות ולחצים ואנשים לא תמיד נחמדים וצינים ומעצבנים? זאת אומרת, זה פחות או יותר תיאור של מכור, אבל אולי אתה ברמה לא של מכור? הרי זה מוקדם מדי לקבוע!
טוב. אז לא מחליטים עדיין.

אבל... אתה, עדיין, סובל. אז, נגזר עליך להמשיך לסבול עד שתהיה מכור על בטוח?
אולי בכלל תאונן 5 פעמים ביום, תתקשר ל5 שיחות אירוטיות ואם גם אז לא תחליט, תמיד יש לאן להדרדר, ואז, לגמרי, על בטוח תהיה מכור.

טוב, נו, אז עושים פעולות, צעדים ראשונים. חוסר אונים מוסרים לאלוקים וכו'. פונים למטפל, מתחילים טיפול. הכל טוב ויפה.
פונים לאלוקים, צעד אחד המדהים. 13 יום עוברים, בנס, שיא חדש. נפלא! מצאתי את שחשקה נפשי, באמת.
אבל פתאום, כהרגלו בטומאה, הדיכאון מציץ מהחלון. דכדוך, אתה מת לספר למטפל מחר שאתה נקי שבועיים! הנה, הוכחתי! התוכנית עובדת. אתה גם עומד לקבל מדליה כסופה! נו, אז תיפול אחר כך! אבל מה לעשות, נופלים. מתרסקים.

אוקיי. איפה אני עכשיו? מממ לא בטוח שהיה כל כך נורא. למען האמת הייתה נפילה די בסדר, היה כיף. לא כזה נורא. בוא נדחיק את הדכדוך. הרי אתה לא יודע להתמודד איתו ממילא.
בוא פשוט נחיה וניתן לו להתפרץ לבד אוטוטו. הוא לא מאכזב.
בנתיים נופלים שוב ושוב, כי אחרי כל כך הרבה זמן בגטו חייבים להשלים פערי משקל. גם למי בכלל יש כוח לפנות לקב"ה כל פעם שיש תאווה.
וואלה, כבר לא נעים לספר לחבר'ה בפורום. מה הם יחשבו עליי? שאני סתם איזה בחורון מתלהב שמדבר גבוהות וחושב שהוא יכול לבד?
לא נעים. גם לא כיף לקבל מטבע של יום אחד שרק לפני שעות מספר היית לפני היום ה14.

אז מתעלמים. לא נלחמים, למי יש כוח? יושבים מול המחשב, נופלים. ושוב. ושוב. סך הכל בסדר. אין דיכאון הכי רציני.
ולילה אחד, קצת משעמם, כרגיל, יאללה פורנוווווווווווווווווווווווו עוברות כמה שעות, כבר כמעט בוקר, ובום. גמרת. ופתאום, הדכדוך/דיכאון/גועל נפש מציף אותך ברמות מטורפות ואתה כל כך חסר אונים שאתה חייב ליפול עוד פעם כי אין לך דרך להתמודד עם זה! ובום. הפעם קטן יותר, הגוף בקושי הספיק לייצר עוד זרע. הפעם אתה גם לא ממש נהנה. יושב, מלוכלך. מסריח. עור היד שלך עם "עור סבא" מרוב השעות שהיד שלך הייתה רטובה ואתה פשוט נגמר.
גמור.
חלש.
ריק.
מדוכא.
לבד.
ופתאום אתה מגיע לאיזו הכרה נפלאה כזאת.
איזה הסבר יש לזה שמשהו שגורם לך את כל התחושות הכי רעות שיש, גם גורם לרצות לעשות את אותם פעולות מזיקות למחרת??? ואפילו, לא נעים לספר, ממש עכשיו, ברגעים אלו ממש אתה רוצה.
הרי תמיד זה נגמר באותו אופן. גם אם השלוש ארבע פעמים הראשונות עוד סבילות, נקרא לזה, תמיד מגיעה הפעם הזאת שגומרת גומרת גומרת אותך! אתה בשפיך של הג'ורה. אז למה אתה חוזר לשם?
למה ריבונו של עולם?

ואתה בוכה. בוכה ומדבר עם אבא בשמיים.
מבין שאתה לא מסוגל יותר ככה.
אני, החלש הקטן הרימה ותולעה לא יכול יותר ככה.
אני לא יכול עם התאווה היא גומרת אותי!!!
גומרת.
ואני לא יכול בלי התאווה. לא מסוגל.
לא איתה לא בלעדיה!
ואתה פונה ליחיד שיכול לעזור לך.
בדמעות.
כי אני? אני רוצה תאווה. רוצההההההההה.
ואני? אני גם לא יכול לחיות איתה ביחד.
כן, אני סתירה אחת גדולה.
אבל יש אחד שכן יכול.
יש אחד שהוציא מוציא ויוציא אנשים, ממש כמוני, חלשים, מבולבלים, חוטאים, צדיקים, רשעים, עצבניים, רגועים, אוננים, שמחים, את כווווולם הוא הוציא מהמקום הזה. לכווווולם הוא סידר את החיים.
וגם לי, בעצתך הקטן, הוא יכול לסדר.
איך?
אם אני אתן לו לסדר.
בין אם זה דרך התוכנית, או כל שיטה אחרת.
בין אם אני מכור, אובססיבי, חוטא, בכל מצב. לא 'יפלא מה' דבר'.


לא פוסל את הצד שסובר שהקבוצות יכולות להזיק למי שלא מכור. קטונתי מלהבין מספיק. אולי אפילו אני כבר ניזוקתי סתם מהמחשבה שאני אולי מכור. יש מצב. אבל, הונחתי בידי חבר יקר פה וגם בידי המטפל שלי כן ללכת, לראות. ברוך ה' שכן יש אנשים שיכולים לעזור בהחלטות למרות הכל.
עדיין לא עשיתי את זה, אבל מתכווין בעז"ה בקרוב.

אז לסיכום, אני עדיין לא יודע אם אני מכור או לא.
והאמת, האמת הפשוטה, היא שאני פשוט סובל.
כן, יש לי בעיה.
אולי אני רשע, אולי צדיק. אולי חולה, אולי חוטא.
אבל, מה לעשות, כן, יש לי בעיה.
לא תמיד אני מוכן לקבל את זה באהבה. לפעמים זה קשה להבין למה ה' נתן לי את המשא הזה על הגב.
המשא הזה שאולי הוא לא התמכרות, אבל הוא לא קל בכלל.

ה"רופאים" שאליהם הלכתי עד היום, לא נחלו הצלחות מרשימות.
אז אם הרפואה שלי זה מטפל, וקבוצה של מכורים-חולים-כאלה-שקוראים לעצמם סקסהוליסטים-עם-הצעדים-המוזרים-שלהם זה מה שאני צריך בשביל לצאת מהבעיה שלי? כנראה שזה מה שאבא בשמיים רוצה שאעשה.
רצונו, ולא רצוני.

עצתך יקירי.
לא יודע למה אתה כל כך מתעקש לטחון את השאלה אם אתה מכור או לא מכור. עזוב את זה רגע בצד. ברמה הבסיסית אתה מוכן להסכים איתי שאתה עושה משהו שאתה לא רוצה לעשות אותו? אם כן, אז מקומך כאן.
לא הספקתי לקרוא הכל מפאת קוצר הזמן אבל נראה כאילו אתה ממש צריך להוציא החוצה את כל המחשבות זבל האלה שנצברו כל השנים. לטאטא אותם ולפנות מקום לאור ואוויר חדשים להיכנס. מה דעתך? אני גיליתי ששיחה עם חבר מהתוכנית יכולה ממש לעזור לי. אני מודיע לו בהתחלה שאני צריך להוציא את כל מה שיושב אצלי בפנים ופשוט מתרוקן. כשסיימתי לזרוק את הזבל הוא אומר אוהבים ואני מרגיש את הבפנים שלי מתמלא במשהו חיובי. הקה. הרגשה שאפשר להרים את הראש. זה בכלל לפני שאני מדבר על מכור-לא מכור ועל קבוצה של מכורים-חולים-כאלה-שקוראים לעצמם סקסהוליסטים-עם-הצעדים-המוזרים-שלה. רק להוציא, שמישהו אחר ישמע את זה ואוכל להוריד את המסע הזה מכתפיי עוזר לי מאוד. אח"כ אם הוא גם יגיד לי משהו מועיל מחזק או סתם מעודד זה בכלל יהיה נפלא.
רוצה לנסות? זה כלי ממש חזק שהתוודעתי אליו פה. אחרי שתגיע לגיל 18 תוכל להחליט אם אתה רוצה קבוצות צעדים או לא. יש פה המון חברה שישמחו לשוחח איתך על מה שאתה מרגיש.

שיהיה בהצלחה.
שולח לך בפרטי את מספר הטלפון שלי.

אוהב אותך מאד מאד,

איזה יופי שאתה מוציא החוצה את כל הסבל שלך ולא מתחרבש איתו בתוכך.

כיף לי מאד מאד לדבר איתך בטלפון,

וכמו שכתב לך "שלומקה": "מקומך איתנו". לא נראה לי שיש מקום אחר שיזדהו איתך כמו כאן, ולא יהיה מקום אחר שחברים שלא מכירים אותך ישלחו לך את הפס' פל' שלהם.

נשתמע עוד בעז"ה
בהצלה רבה
ושבת שלום
"מתחיל שוב"

אני חושב שזה דבר חשוב מאוד להוציא הכול החוצה ,אפילו שהאדם עצמו מרגיש ויודע שחלק גדול מהמחשבות שלו מעוותות ,חלקם לא הגיוניות, וחלקם סתם תסכולים וכו', וממש לא נעים וגם בושה לשתף אחרים, מכמה סיבות

א . עצם הדבר שמוציאים החוצה זה מקל ,זה עושה קצת סדר במחשבות

ב. זה מאפשר לקבל עזרה האנשים אחרים עברו את הקשיים האלה

ג . זה מאפשר להיות לאדם כנה עם עצמו ,אמתי, שזה אולי הדבר הקשה ביותר לאדם החיי מטבעו בהכחשה ,זה למעשה התנאי הראשון להחלמה,כמה שיותר כנות יותר סיכוי לישועה, עם זה אנחנו מתחילים כל יום את התפילה "לעולם יהיה אדם ירא שמים מודה על האמת ודובר אמת בלבבו" על ידי שאומרים את האמת אז אפשר להגיע לדובר אמת בלבבו ,זאת אומרת לא לחיות בהכחשה.

ד זה עוזר מאוד לאחרים שרואים שכולם מתמודדים פחות או יותר עם אותו זבל, תסכולים, וקשיים, ולא נמצאים לבד במערכה הקשה הזאת,

חזק ואמץ

קראתי בעיון. בכאב. דברנו. אשמח לדבר עוד. כנראה שבשביל להפסיק לסבול צריך לסבול. זה לא נעים אבל כנראה שזה הכרחי בדרך החוצה. בכל מקרה, כרגע יש לך חתיכת בלאגן בראש. וזה לגטימי וזה בסדר. רוב מי שמפסיק לאונן או לפורנן מתמודד עם ספקות ובלאגן מהסוג שלך. תמשיך להתפלל ותנסה בהשתדלות שלך לזוז קדימה. אל תפחד לשאול. אני מאמין שהתשובות יגיעו. זו ההתנסות שלי. זו גם ההתנסות של הרבה מהחברים הנהדרים שלי. להתראות.

שבוע טוב חברים יקרים.
ראשית, הפוסט נכתב בסוג של הומור שחור. הוא באמת משקף ברובו את מה שעבר ועובר עליי, אבל הוא (חסדי השם) לא נכתב מתוך דיכאון עמוק או משהו כזה. באותה נימה, לא התכוונתי חלילה לפגוע במוזרים החביבים ביותר

שלומקה,
השאלה מה זה "עושה משהו שאני לא רוצה לעשות"
אף אחד לא עומד מאחורי עם אקדח בגב ומאיים עליי לצרוך. כשאני עושה את זה - אני רוצה את זה. זה נראה לי דבר נפלא ומושך מאוד מאוד. גם כשאני אוכל סופגנייה, צד אחד שלי רוצה אותה וצד אחד לא רוצה אותה. הצד שבא לו הטעים והצד שבא לו הבריאות.
אני בוחר בצד שרוצה טעים. האם אני חסר שליטה? (אלא אם כן אני מכור לסוכר. דווקא יש מצב...)

"מתחיל שוב"
תודה, על הכל.

יצחק,
נכון. אני לא תמיד מצליח להיות מספיק אמיץ וכן עם עצמי ואחרים.
מי יתן ונזכה

אסירותודה,
תודה. גם אני אשמח מאוד לדבר אם מתפנה לך זמן

אני אוהב אותך!
ולו רק בגלל שאני עברתי גם את מה שאתה עובר "האם אני מכור (הייתי רוצה)" וכך התחבטתי האם אני מכור או שהקבוצות והתוכנית יזיקו לי. אבל עכשיו אני יודע שרק מכור חושב כך בנוסף לכל רגשות האשמה שליוו את הבלבול.
וצריך פשוט להגיע לקבוצות כל פעם ולהמשיך להגיע ולעשות פעולות וצעדים ועד שעולים על דרך עם כל המתנות שבדרך
אוהבים אותך בהצלחה.

וטהר ליבנו כתב:

קודם כל הנה לינק מתוקן (המערכת פה מבלבלת קצת)

תודה רבה! אני קורא את מה שאתה כותב, וזה ממש זכור לי. עולם (או פורום) קטן, כנראה קראתי פעם...
אולי אני צריך להתנתק מהשאלה הזאת?
פשוט לעשות.
לא מתאים? לא חתמתי חוזה עם אף אחד.
והקב"ה יעשה את השאר.
כי כשאני לעצמי, מה אני?

היות והפרעת הקשב והריכוז ממנה אני סובל מונעת ממני קריאת ספרים גדולים (תרתי משמע) אז לצערי איני בקי כ"כ בפרטי וכללי התכנית, ולכן מה שאני כותב הוא ע"פ ההכרות עם עצמי.

ולאור ההכרות עם עצמי אני לא מבין בכלל את פשר ההתבוססות התמידית בשאלה הנצחית של 'מכור'? 'לא מכור'?, הרי מי שנרשם לאתרא קדישא הדין מעיד על עצמו 3 דברים: 1. שהוא מתמודד עם התאוה. 2. שהוא רוצה להפסיק. 3. שלא מצליח לו. ואם כן מה כ"כ משנה ההגדרה, תקרא לזה 'מכור' תקרא לזה 'לא מכור', תקרא לו 'חוטא', תקרא לו 'חולה', תקרא לו 'רשע', תקרא לו 'צדיק', מה משנה ההגדרה, העיקר המהות ולא הכותרת.

אם אני טועה אשמח אם תתקנו אותי.

ערב טוב,

לא בטוח שאתה טועה.
אני רק יאמר מה ששמעתי מחברים ותיקים, שיש אנשים שמתמודדים עם הבעייה אבל הם יכולים להפסיק עם כח רצון או טיפול כלשהו, והם לא בהכרח מכורים, ובפרט בגיל צעיר.

ואחד שלא מכור שמקבל את זה שהוא מכור זה רק יכול להזיק לו, אז בהחלט לא בטוח שהוא יינזק אם הוא ימשיך להסתובב כאן בפורום, אבל בהחלט יכול להיגרם נזק אם הוא יגיע לקבוצות החיות.

כל זה אני כותב באופן כללי ואני לא מתייחס בשאלה של החבר הספציפי הזה "בעצתך תנחני".

ולחבר הזה אני יאמר רק שאני אשמח מאד להיפגש איתך השבוע, אני בעז"ה יגיע ואשמח להכירך.

ול"גדעון" אאחל לך בהצלחה, ואשמח גם כן להכיר אותך יותר.

אשמח גם לדעת האם אתה משתתף בקבוצות החיות?

לילה טוב
אוהב אותכם וצריך אותכם
"מתחיל שוב - וצועד לאלוקים"

תודה על התגובה, עדיין לא התברר לי די הצורך, שהלוא אין אחד שלא יכול להפסיק אם ע"י טיפול ואם ע"י תכנית הצעדים והקבוצות, אז שוב כולם נמצאים תחת אותה הגדרה, אבל שוב נראה לי להתמקד במהות ולא בכותרת.

לשאלתך, השתתפתי פעם אחת בקבוצה, מאד נהניתי, אבל מהסיבות שמנית החלטתי לעת עתה 'להקפיא' את השתתפותי בקבוצות החיות, ולהסתפק לעת עתה בפורום, ולאחר תקופה לבחון את המשך דרכי.

תודה.

אוהבים אותך.

בהצלחה רבה
ושה' יכוון את דרכך בדרך הנכונה לך,
אם אתה רוצה להיות איתי בקשר, אשמח למסור לך את המספר שלי באישי.

לילה טוב נקי ומחלים לכולנו

"מתחיל שוב" היטיב לתאר את זה.
זה בערך הספק שלי...
הגדרה של מכור היא הגדרה חזקה ולא קלה בכלל.
תחשוב על זה, זה לכל החיים! מכור! חולה!. תשאל פה חברים עם 10 שנות נקיון, אפילו יותר, אני די בטוח שכולם יגידו שהם חולים, עדיין ועד שיבה טובה בעז"ה.
אם אני אתחיל להגדיר לעצמי הגדרות על כל דבר שאני לא מצליח לעשות אני במהרה אמצא את עצמי מכור לחדר לא מסודר, ללהתעכב מלהוריד את הזבל, וכן על זה הדרך...
זה לא אומר שאין לי בעיה עם דחיינות, אבל זה עדיין לא מגדיר אותי בתור מכור. (אני מקווה )

האמת, כשהתחלתי לקחת את התהליך ברצינות, (הווי אומר המשתמש החדש הזה) ישר באתי בקטע של "אני מכור אני מכור"
אתה יכול לראות גם את ההצגה שלי פה. כתבתי מיד שאני מכור.

כשרציתי בהתחלה לקבל גישה לקבוצות הטלפוניות האדם שדיברתי איתו משמור עיניך, הנחה אותי (באחריות מצידו) קודם לנסות את המדריך טוב טוב (ללמוד אותו בעיון יותר מגמרא הוא אמר). הוא לא שש לתת לי גישה שלא לצורך. (12 הצעדים זה נשק חזק)

לבחור בגיל שלי, זה טבעי שהיצר גובר, זה לא כזה מופרך שפשוט התרגלתי לעשות משהו כי זה כיף ו"טוב".
בחסדי ורחמי ה' קיבלתי אומץ. לא נחתי על שמריי ודיברתי וניסיתי לברר עם כמה חברים פה + מטפל (שאותו אגב שאלתי חד וחלק אם ללכת או לא. והוא הנחה אותי שכן לנסות ולראות (בשמור עיניך, לא בSA), וזה אפילו שהוא לא הכי הכי 'מחזיק' מ12 הצעדים או לפחות לא מאמין שאין למכור ברירה)
אז זה המצב אצלי כרגע בחסדי השם. שאני פחות או יותר יודע מה הצעד הבא בשבילי.
אבל,
אני אנסה להסביר "מה זה בכלל משנה מכור או לא?" ולמה זה כל כך מציק. כי זה קצת לא מובן לחלק מהחברים הנפלאים.

הנה קטע שכתב סוד פה:

"באותו זמן בכלל לא חשבתי שהבעיה שלי התמכרות, ולצורך הענין זה לא נוגע גם כיום. נניח שאני לא "מכור", אבל פשוט לא יכול להפסיק - האם זה משנה משהו? התשובה שלי היא שזה לא משנה, כיון שהבעיה שלי נותרה אותה בעיה, גם אם אני לא שם עליה תווית מפחידה כזאת."

מה שהפריע לי בקטע הזה (מכור/לא מכור) - זה לדעת איך להתקדם הלאה.
אני מבין שיש לי בעיה, אני מבין שאני לא מצליח להפסיק. השאלה איך להתקדם מפה.
אולי אני טועה, אבל איך שאני הבנתי את זה - זו גישה אחרת לגמרי.
זה כמו ההבדל בין דלקת גרון, שהיא מחלה, שאם לא יטפלו בה היא גם תחמיר כנראה, אבל מספיק אנטיביוטיקה ויצאת מזה כמו חדש כמעט.
לבין מחלה כמו "המחלה" שצריך הקרנות ושאר מרעין בישין שלא נדע מצרות.

12 הצעדים זה טיפול שורש, לא סתימה...

מקווה שיצאתי מובן מספיק

אחי האהוב!

כמו רוב משתתפי הפורום,גם אני התלבטתי רבות בשאלה.
ולבסוף הכרעתי-מכור.

בחסדי ה' נגררתי לקבוצות החיות,לקחתי ספונסר והתחלתי לעבוד על זה ברצינות.
ולא זזתי סנטימטר אחד מבחינת המעשים. אפשר להגיד שכשעבדתי עם הספונסר,תדירות המעשים רק החמירה ו"שברתי שיאים". שלילים,כמובן.

אבל מה שקיבלתי בקבוצות החיות,שום מקום אחר לא יוכל לספק.
החל מקבלה עצמית,דרך פתיחות כלפי עצמי, כלפי הסובבים אותי,וכלה-פעם לא האמנתי שאומר את צמד המילים הזה- באהבה עצמית. כן,אני,רצונך ייעשה,אוהב את עצמי. ובזכות זה אני מסוגל גם לאהוב אנשים אחרים...(ואלו רק על קצה המזלג...)

אבל בגלל שמבחינה מעשית לא זזתי,הספונסר המתוק והאהוב שלי,ללא כוונת תחילה,גרם לי להבין שאולי זה לא מקומי.
והלכתי למטפל.
ומאז,לא נכנסתי לפורנו. עוד יומיים כבר שלשה חודשים.
והיום אני מבין שאינני מכור. עוד אני מבין,שלולי חשבתי שאני מכור,אין סיכוי בעולם שהייתי מצליח לפתור את הבעיות שלי.
הייתי חייב לעבור דרך שם כדי להירפא.

אין לי שום כוונה להכריע בספקותיך לגבי עצמך. רק אעיר, שלפי דעתי לא צריך להתחבט. פשוט להחליט. הקב"ה יחליט בעצמו אם הוא אוהב את ההחלטה שלך,ואם לא-הוא יימצא את הדרך לשים אותך במסלול הנכון לך. בסך הכל,לזרוק קצת את השכל המעיק והכובל,ולתת לאבא האוהב שבשמים לטפל בעניינים.

אוהב אותך מאוד.חזק ואמץ,אתה בדרך הנכונה!

רצונך ייעשה כתב:

תודה רבה שלקחת את הזמן והגבת לי.
אשמח לשמוע עוד מהחוויה שלך
אילו מצבים הובילו אותך להשתמשות, מה המחשבה שאתה מכור גרמה לך ואיך הבנת שאתה בעצם לא.