תכף 22.
על עשרים השאלות עניתי מזמן בחיוב (למעט שאלות בתהזוג), אחרי שהבנתי בגיל 19-20 שאני לא יכול להמשיך במתכונת הנוכחית ושום דבר לא עוזר, כל העצות הטובות והיפות של התעמלות, פעילות יצרנית, עולם פנימי, התנדבות, חֶברה, מועילות רק כשאני נמצא בקו המשווה, אבל ברגע שאני עוזב/נעזב, בין בגלל מורכבויות נפשית וקונפליקטים שאני רועד מהם כמו לא יודע מה, בין בגלל שפשוט הכימיקלים מתעוררים מחדש אחרי זמן-מה, לא משנה מה החלטתי, איזה מסגרת אני נתון בה, מי סובב אותי, כמה אני מבין שזה דופק אותי טוטאלית ואני צריך לעשות איתחול מחדש, אני מנתק את עצמי מכל החיים ונבלע לתוך החור השחור שלי, יום יומיים שלוש ארבע, עד שאני נגמר ושונא וכועס על עצמי, כשמפעם לפעם ברבות הימים, זה הולך ופוחת, כי זה כבר נוהל שגרה, הילוך ראשון בחזרה לחיים, קל'אצ' שני, כבר לחשוב שאולי אפשר להתחיל את מה שאפשר להתחיל, לצאת לפגישות, לחשוב על כיוונים, עבודה, צבא, חיים, לחשוב שהמצב בסדר, ואז טאחח, להתרסק ולנסות להניע מחדש, ובאיזה שהוא שלב כבר לקלוט מבנה קבוע של הנעה, נסיעה ופנצ'ר, וכבר לא להתרגש מזה כמו פעם, מצחיק שאני אומר את זה בגילי, אבל, כשהייתי צעיר, וסובל, שכל נפילה הזקיקה אותי להסתובב, להתבודד, לצעוק, לבכות, להכנס לפורום, או כמו אז לפני שנתיים ללכת לקבוצת גמילה, sa, עכשיו זה נוהל קבוע, להתעורר, לצאת לריצה, להתקלח, להכניס את עצמי בחזרה לתלם, לקבוע מטרות ויעדים שבכל מקרה ימחקו בסיבוב הבא, עם כל האמונה הברורה וזה שאני מרגיש שלהבלע לחור השחור ולהתנתק זה הדבר הכי לא נכון כי הנה עוד פעם אני צריך לשחזר את מי אני ומה אני ומה הסיפור שלי על פני האדמה הזאת..
איכשהו זה מלווה אותי כבר כמו מפעל חיים, רצוא ושוב, למעלה למטה, וזה מה שמנהל אותי, לטוב ולרע, בשמינית קלטתי שזה לא ילך, ואני לא יכול לעשות עם עצמי שום דבר במצב הנוכחי, ולא להתחיל באמת את החיים, לא להתגייס, לא להתחתן, לא למצוא משהו שבאמת מעניין אותי ושאני חפץ בו, כי באיזה שהוא שלב ייגמר הדלק בגנרטור וצריך ללכת לשאוב מחדש, וככה בחרתי ישיבה שהאמנתי שבה אני אצליח להתקדם, לסגור את המינוס שהחיים הכתיבו לי, להיות מוכן לכל קונפליקט, להיות ערוך לכל סיטואציה, וכל מה שעכשיו זה רק תרגולים לקראת הדבר האמיתי, אבל מהר מאוד, אולי תוך חודש, גיליתי שהסיפור הרבה יותר מסובך ממה שאני מסכים להודות. אחרי שנה וחצי העזתי לעשות טלפון. גיליתי גם שזה לא נגמר בשיחת טלפון. גם לא בעוד שיחות טלפון. גם לא בפגישה. זה אמור ללוות עד ההלוויה עצמה, ככה אומרים. אבל אמרתי לעצמי, שמה, כבר גיל עשרים וזה לא יכול להמשיך ככה, ומצאתי את עצמי הולך לקבוצת SA, לקחתי גם ספרות, מאוד הזדהיתי עם הרגשות, האמירה, והדרך. אבל סופו של דבר, אחרי כמה מפגשים, בכל מיני מקומות, והרבה קבוצות טלפוניות, התנתקתי מהקטע. מצאתי, למפרע, כל מיני סיבות שכנראה גרמו לנתק, אחת מהן שלא היה לי אומץ לחפש ספונסר ולא הציעו גם.
אז עכשיו אני כאן, מנסה לאתחל שוב. לא קרה שום אירוע דרמתי שהחזיר אותי הנה, זה יותר סוג של כאפה שניערה אותי, לא משנה מהי, והסתכלות לאחור וראייה של כל החודשים האחרונים, שעם כל ימי הנקיות שהצלחתי בכוחות עצמי, ובין אם זה היה חודש, שבוע או שבועיים, מצאתי את עצמי באותו *רא. ושכבר אין לי כח למחזר את עצמי, פעם אחר פעם, וניסיונות דיבור עם אנשים וזה.
אני לא יודע עד כמה אני אצליח באמת. כבר לא המאמין הגדול שהייתי פעם. מאוד סקפטי. וגרוע מזה, אדיש. אבל, עדיין, החיים שלי קוראים לי לחזור, ואם זה לא יקרה עכשיו זה יקרה מאוחר יותר, במקום הרבה יותר גרוע ועם כאפה הרבה יותר כואבת.
אתמול ניסיתי להכנס לקבוצה טלפונית של האתר הזה, (שאני חייב לציין, כשבקרתי כאן לפני שנתיים-שלוש, כשהכל היה פה בהתחלה, הרגשתי לא שייך, כמעט סולד, מהתגובות והתנועה, מן התנשאות כזו; ועכשיו, אחרי שנברתי פה ושם מאוד שמחתי על המקום וההכלה, ואת מה שנעשה פה), אבל לא הצלחתי להוציא מלה. גם כשהיה לי אומץ, גיליתי שאני על השתקה, ועד שעליתי על *6, וניסיתי שוב שכחתי ששמתי את עצמי על השתקה בפלאפון כדי שהרוח לא תרעיש; ואני עוד לא יודע עד כמה אני יכול ומוכן להתמסר, כי זה טוטאלי לחלוטין ואני צריך באמת להציב את זה בראש מעיני וכדרך חיים, ועוד לא יודע עד כמה באמת מתאימה לי הדרך המסוימת כאן, והאנשים, אבל, אני מקווה שאצליח לשרוד ולמצוא.
תודה על ההקשבה למלים המגומגמות האלה.
אשמח לעזרה והכוונה.
