ברוכים הבאים, אורח

בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה.
(0 צופה) 

נושא: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. 10361 צפיות

בעניין: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 6 שנים #62173

  • טהרני
  • רצף ניקיון נוכחי: 2346 ימים
  • מחובר
  • דירוג פלטיניום
  • עלי לבחור בין כניעה להשפלה
  • הודעות: 3121
virtak102 כתב on 02 יולי 2014 06:53:

בעיקר נדהמתי מהעובדה שמההודעה הראשונה שכתבת בפורום נשארת נקי!
הלוואי שגם אני אצליח יום אחד להגיע לזמן נקיות ארוך מאוד.


הוא עשה זאת דרך 12 הצעדים...
אם גם אתה תצעד בהם (וברצינות, כמוהו), מסתבר שגם אתה תצליח!
ליומן המסע שלי     הפוסט שהסביר לי מה הבעייה     הפוסט שהסביר לי מה הפתרון
אני חסר אונים, אנא עזור לי!

כאשר "בידך אפקיד רוחי" אז "פדית אותי ה' א-ל אמת". וככל שהצד הראשון של המטבע יהיה יותר בשלימות, כך גם הצד השני.

בעניין: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 6 שנים #62582

פשוט מרגש, ישר כוח על האומץ לשתף אותנו.
ה' אוהב אותך ידידי, הוא ראה את התסכול שלך, ואת מה שאתה עובר.
אוהבים אותך, ובעזרת ה' שתמשיך להיות נקי.

בעניין: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 5 שנים, 10 חודשים #64022

נתן במתנה היקר!

לראשונה אני קורא את הסיפור שלך בפורום ואני נרגש למרות שאנו מכירים זמן לא מבוטל.
שמחתי בשבילך איך אלוקים חיבר אותך בזמן שהבנת לאן יכולת להגיע בטרם הגעת וחסך לך זמן של סבל
אובל
לב טהור

בעניין: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 5 שנים, 2 חודשים #73134

  • הוי אריאל
  • רצף ניקיון נוכחי: 391 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 841
ישנם דברים שהשתיקה יפה להם,
ישנם דברים שאי התגובה תענה עליהם,
ישנם דברים שמילים לא יכילום והכתיבה רק תמעיט מהם,

נתן,

אחרי הרבה זמן,של קריאת סיפור חייך-חיי,
אחרי הרבה זמן של מגוון רגשות שאני לא יכול לפורטם,
אחרי הרבה זמן,,
אני רוצה להיות הפה לאחרים ולהגיד רק מילה אחת,

קטנה אך כה גדולה,
פשוטה אך כה עמוקה,
אומרים אותה,
חושבים עליה,
שרים אותה,
כותבים אותה,
אך מעטים מתכוונים אליה,
נתן-תודה.
אריאל,
אני בהתחלה,,, אני מנסה,,,, אני מתבייש,,, אני מפחד,,, אני מקווה,,, אני מייחל,,, אני מתפלל !!!!!!!!

בעניין: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 5 שנים, 2 חודשים #73400

אשתך גבורה ששמעה וקבלה את זה חסד ה עצום
מרגש מאוד עוצמתי וכנה

בעניין: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 5 שנים, 2 חודשים #73414

  • נתן במתנה
  • רצף ניקיון נוכחי: 1613 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 1001
אכן חסד ה' עצום. תודה על התגובה, אריק.
חשוב לומר שגם כאשר האישה אינה מקבלת, אני שמעתי שאלוהים מקבל. דווקא הקבלה של אשתי, שהסירה מעלי את הנטל העצום של הבדידות והפחד, הקשתה עלי מעט לזכור שעם קבלתה או בלי קבלתה, יש לי את אלוהים איתי.
שנלמד ביום הזה מעט 'קבלה מעשית'

נתן במתנה
אבא אוהב העלה אותי לרכבת ההחלמה בכ אדר תשע"ב, היום בו הפנמתי שהתאווה היא חלק ממני, והיא תשאר כזו עד ליומי האחרון, ופניתי לעזרה.
סיפורי האישי

תגובה: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 3 שנים, 9 חודשים #95006

  • comkom
  • מנותק
  • חבר קבוע
  • הודעות: 30

בתחילת התהליך, בפעם המי יודע כמה. רציתי להגיד שנתקלתי בסיפורך. ו.. וואו. עזרת לי לחשוב יותר על מצבי... לא מרגיש שיכול לפרט יור, אבל, פשוט תודה.

תגובה: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 3 שבועות, 2 ימים #124229

  • המשתוקק
  • רצף ניקיון נוכחי: 33 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 931
נתן במתנה (לשעבר נתן) כתב on 28 יוני 2013 08:17:
"אני לא יודע כמה זמן בדיוק לא חטאתי, אבל אני יודע דבר אחד - זה לא הרבה זמן.
והחטא האחרון היה בשיחה חיה תוך כדי סרט מהאינטרנט, וניסיון להתקשר למצלמה חיה, וכניסה לאתר של נשים אמיתיות, והתקשרות סבלנית למספר התועבה.
בפעם האחרונה גם השארתי את התמונות במחשב והסתכלתי על תמונות אלו.
איך הגעתי לכך? אני יושב וחוש לעצמי על השאיפות שיש לי, אני קורא את כל הדפים שכתבתי, הרשימות והמספרים (כ150 שיחות, 250 שקל) והמום - איך הגעתי לכך?
איך? מתי? איפה איבדתי את עצמי כך שהגעתי לטומאה הזו?
איך אני אזכור את הזמן הזה?
כמה תמונות של עצמי חוטא יש לי בזיכרון של חמש השנים האחרונות?"

(9 באב, גיל 16, מתוך אוסף הווידויים שלי).

בחרתי לפתוח את סיפורי בקטע זה, המצוי על דף חרוך שניסיתי לשרוף אחרי החתונה כשחשבתי שהכל מאחורי.
דף אחד מני רבים מתוך 'תיקיית האשמה' שלי, תיקייה בה שמרתי את הדפים בהם ביטאתי את מה שאף אחד לא ידע, מיהו 'נתן' האמיתי.
הרבה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזו: איך אני אזכור את הזמן ההוא? או ליתר דיוק: מתי סוף סוף אגיע לזמן בו ההתמודדות שלי תהיה רק עם הזיכרון, בו אוכל, כמו אחרי טיפוס ממושך על הר בטיול שנתי, לנשום לרווחה, להביט לאחור  ולומר - וואו, זה היה קשה, אבל זהו. ובכל פעם זה היכה בי: איך? מתי? איפה איבדתי את עצמי? למה?
אבל אני מקדים את המאוחר, ברשותכם אחזור אל תחילת הדרך.

אני זוכר את הילדות שלי כתקופה מאושרת. היה לי טוב בבית הספר. חריצותי והצלחתי בלימודים עזרו לי להיות חביב של המורים, שליטתי בכדורגל עזרה לי להיות מקובל בין החברים בכיתה. ההורים שלי אהבו אותי והעניקו לי הרבה תמיכה אהבה ויחס. אלא שמתחת לפני השטח, אני יכול לומר כיום, כבר בצבצה תכונת האופי שהעמיקה יותר מכל את הקרע בנשמתי - הצורך שלי לרצות את הסביבה.
אני זוכר איך לא העזתי לספר לחברים שלי על ציון נמוך שקיבלתי במבחן. איך, מבלי משים, נעשיתי מי שחשבתי שרצו שאהיה - ילד טוב, נחמד, מוצלח, שולט בעצמו.
אי שם בכיתה ו', אני זוכר שחברים התחילו לרמז בצחקוקים על כל מיני דברים. לא קלטתי עוד במה מדובר, אבל אני זוכר כבר אז איך הרגשתי  את המשיכה הסקרנית וההתרגשות מחד, ובמקביל את הדחייה, הפחד, והאשמה.
אני זוכר את ההתרגשות המלווה בפחד בה קראתי את הערך 'מיניות' (ערך תמים וסטרילי במושגים של מה שקראתי בשימוש) באנציקלופדיה בבית של חבר. בתקופה ההיא, בלא קשר להתרגשות המינית שלי, האוננות מצאה אותי.
בהתחלה זו הייתה מעין סקרנות של מתבגרים, עוד לא הרגשתי את הצריבה של האשמה. הסקרנות דחפה אותי לחפש איך 'לעזור' לאוננות, אילו סבונים, אילו תמונות, אילו קטעים בספרים. אשמה אמנם לא הייתה שם, אבל הייתה הסתרה. הייתה בושה: מצד אחד, אני נתפס במשפחה כילד טוב, ובין החברים כאחד מהדוסים יראי השמיים, ומצד שני - אני בוהה בהתרגשות בפרסומות של עיתון 'מעריב'? וזה אחרי שאני באופן עקרוני מכריז על עצמי כאדם שנמצא רק בחברה נפרדת ולא נמצא בקשר שגרתי עם בנות, כשאר בני גילי.
התביישתי מעצמי, התביישתי והמשכתי.
באותה התקופה, עדיין היה ברור לי מי אני. אני בחור נחמד, חביב של המורים, אוהב ספורט, לא עושה צרות בבית, משתדל ללמוד כמו שצריך, ו...אה, כן, ומדי פעם רץ לקומה של ההורים, מחפש בלהיטות איזה תמונה מהעיתון שהם השאירו אצלם בחדר, או איזה קטע 'גס' מהספרים שאימא שלי הקפידה לא להוריד לסלון, עושה מה שעושה, שוטף ידיים, וחוזר לחיים. פתחתי מעין 'סוגריים' זמניים באישיות, זה לא היה כל כך מטונף כמו שזה נהיה עם הזמן, זה היה סוג של אטרקציה - אפילו משהו מרגש, לאתר את ההזדמנות, כשההורים נמצאים למטה, לרוץ מהר, למצוא במהירות את הקטע הזה (מהירות שעם הזמן הלכה ונעשתה מדויקת יותר, ידעתי האם הקטע ה'טוב' יהיה בשליש הספר, ואם כן, אז מה יהיה בשני שלישים וכו', אומנות של ממש זו הייתה). הרגעים שאחרי, באותם הזמנים לוו יותר בתחושת פחד (מה יקרה אם בדיוק אתפס עם היד במכנסיים או משהו כזה). תחושת התיעוב צמחה מאוחר יותר.
היום נדמה לי שבאותו הזמן הייתי בסוג של מרד, מרד של מכורים - אני לא מעיז להתעמת עם הסביבה, אני ממשיך לרצות את כולם, אבל בפנים אני צוחק על כולם - אני אראה לכם שאני לא הטעטעלה שאתם כל כך מצפים שאני היה...וכך,הרסתי את עצמי כדי לגלות עצמאות, כדי למצוא פינה בה אני יכול לעשות מה שאני רוצה.
בשלב הזה, האוננות סיפקה לי משהו, היא הייתה משהו שעזר לי 'להחזיק' את כל הריצוי הזה. מאותה התקופה איני זוכר אשמה כה חריפה. אני זוכר אובססיביות, אני זוכר שקיעה עצמית, אבל הרצון לדפוק את הראש בקיר או פשוט להיעלם מהעולם הזה, התחושה שאני היחיד שנמצא בגיהנום הזה, זה הגיע מאוחר יותר.
בלא לשים לב, נעשיתי אובססיבי. 'נוהל האוננות' שלי נעשה קבוע. האובססיביות יצרה והעמיקה את הפיצול.
אותו פיצול שהעמקתו רצחה את נשמתי ככל שעבר הזמן.
זיכרון אחד אותו אני זוכר כיום שחור, נמצא אי שם בגיל 14. ההורים לא היו בבית. באחת מקלטות הווידאו שהיו בבית, בסוף תוכנית ילדים, ההורים כנראה הקליטו איזה סרט ישראלי שהייתה בו סצנה פורנוגראפית אמיתית. הגעתי אליה בטעות, אבל כשזיהיתי אותה, פעלתי על התאווה באופן חסר מעצורים. 
זיכרון זה נקשר אצלי לראשונה עם הצעקה. איך? לעזאזל, איך אני יכול לעשות את זה? מי אני? הרגשתי מצוקה, הרגשתי כאילו תקעתי לעצמי סכין בלב.
מספר דקות לאחר מכן, עם ניגוב הידיים, ניגבתי את ספיחי הרגשות הקשים, וחזרתי להתנהל כ'נתן' המוכר.
את מרבית הווידויים שלי כתבתי בתקופת הישיבה התיכונית, תקופה בה נכנס האינטרנט לחיי.
קשה לי להעלות על הכתב את תחושת האשמה שחשתי כשהקלדתי לראשונה את המילה 'סקס' בתוכנת החיפוש.
הישירות של החומרים שהציפו אותי הממה אותי לגמרי. אני זוכר שהדפסתי את התמונה ההיא,המפורשת, במדפסת צבעונית והלכתי לשירותים. אני זוכר כיצד ברגעים שאחרי שרפתי את התמונה במצית, אחרי שקרעתי אותה לגזרים פיסה פיסה, מרגיש בפעם הראשונה את הרגש שמלווה אותי עד עצם היום הזה - גועל. הרגש הזה, המלווה בזעקה - 'איך'? איך לעזאזל? למה? מה קורה איתי? למי אני הופך להיות? אני לא רואה עד כמה אני...(וכאן הייתי מדמיין את מה שעשיתי 'מבחוץ' וחווה בזוועתיות את הבהמיות של האנרגיות בהם הייתי לפני כמה רגעים). מה זה?
נמשכתי למילה הכתובה. עולם הסיפורים הארוטיים שאב אותי אל תוכו.
כשקראתי, כשראיתי, כששמעתי את הקולות, הרגשתי שלא הייתי אני. באותם הזמנים הרגשתי ש'זה' תופס אותי וכובש אותי. ואחרי? אחרי הרגשתי מרוקן. הסתמיות שבנפילה שיתקה אותי.
הכאב התעצם. למדתי לבכות. התחלתי לפנות אל אבא שבשמיים. כתבתי אליו, התחננתי אליו.
בשלב הזה, התחלתי לכתוב ווידויים. מלאי דמע. אני זוכר איך במעין ילדותיות, אני, נתן במתנה, חביב המורים, שמעולם לא קיבל עונש של 'להעתיק', כתבתי מאה חמישים פעם - 'אסור להשחית זרע לבטלה'.
הדף הזה שמור אצלי עד היום, והוא לא יבש.
אחד מדפי היומן שלי מאפיין תקופה זו:
"חוזר הביתה מוקדם מהצפוי. אומר שלום לאחותי, עולה למעלה, ובן רגע נתקף. מפעיל את המחשב, יודע שזה לא בסדר, אבל...כמה פעמים עוד הכאב הזה יהרוס את חיי ונשמתי?
שם סבון על היד ויושב על הכיסא השחור. המחשב נידלק. בודק שאימי או אחותי לא נמצאות בטווח ראייה, ומדליק את האינטרנט. צריך כיסוי אז פותח איזה אתר מוזיקה. בן שנייה נכנס לאתר סיפורים ארוטיים, סיפורים מומלצים, ומתחיל.
הסבון לא מספיק. נכנס לשירותים ושם עוד סבון על היד.
מדי פעם יורק, להרטיב את האזור, מדליק תוכנת שיתוף קבצים, מוצא כמה הורדות, לבסוף מדליק.
רואים שם...והכל נגמר.
20 דקות, והכל נגמר. 
מכבה והולך להתקלח, מודע לכתם על מכנסיי.
ומי שיגיד לי שזה לא היה סתם אני...
אולי להמשיך? לכתוב? מציץ בשירים שכתבתי בעבר, מודע עד כאב ללחץ שנשאר במפשעתי, ומחליט לכתוב בצורה אחרת.
חטא, פספוס, ירידה, התרסקות, תשובה. [וכאן מופיע באותיות גדולות]: שבע יפול, וקם, וקם, וקם. "

(אי שם בגיל 15, מתוך אוסף הווידויים שלי).

הדבר המדהים ביותר באותם הזמנים, הוא שלא קישרתי בין החיים הנורמאליים שלי לבין השימושים המתמידים.
לא הייתי יכול לבקש עזרה, הרי אני מצליח חברתית ולימודית, מוכשר, דוס. לבקש עזרה על 'זה'? 'אני'?
נשארתי לבד. ניסיתי לחזק את עצמי, קראתי הרבה על החטא הזה, ניסיתי להאמין, ניסיתי לראות את זה כאתגר. ניסיתי באמת לחזור בתשובה. העובדה שלא הצלחתי לעצור למרות הרצון הנחוש, למרות הבכיות, למרות התפילות, גרמה לי להיכנס למעין מרירות כזו, התשובה הפכה להתרסה עצמית - צעקתי כנגד עצמי 'אני יכול', 'אני אצליח' 'אני אקום', אבל עמוק בתוך הלב כבר לא האמנתי.
היכן שהוא בגיל שש עשרה, אני חושב, חבר חשף אותי לשיחות הארוטיות המוקלטות. זה היה משהו אחר. נדמה לי שמבחינתי זה היה שלב נוסף. היה משהו בסוג הזה של השימוש בתאווה שגרם לי להתיר כל רסן.
השיחות הארוטיות הפכו את התאווה להיות הרבה יותר ממשית בחיי. הזמינות שלה התחילה לנגוס בהתנהלות היומיומית שלי. היא התחילה לזחול אל כל עשיית צרכים בשירותים (טלפון קצר וזהו), אל המקלחת, סתם אל רגעי שעמום בערבים.
האובססיה התפשטה.  בשלב הזה לא הייתי בטוח מה ההורים יודעים, הרי החשבון בנק של הפלאפון תפח. עד היום עדיין איני יודע מה הם יודעים. פחדתי, אבל כבר לא הייתי יכול לעצור.

"היום השחתתי זרע. אחרי שסיימתי מסכת. בעצם גם לפני 4 ימים. בעצם גם לפני 5, 7 ימים, וכן הלאה.
יש לי כל כך הרבה תמונות של עצמי, במצבים כאלה או אחרים, על הבטן, על הגב, עיתונים, ספרים, טלוויזיה, מול המחשב, עוד פעם מול המחשב, בחדר, באמבטיה, מול הטלפון, והפלאפון, ועוד אחת ועוד אחת, אחורה בזמן עד... עד...
למה? למה? למה?
מה מפתה אותי? מה מושך אותי לגופניות הצרופה, הבהמית? מה מניע אותי להרוג זרע קודש?
למה הרצון שלי לא מספק חזק כדי לעצור אותו?
מה צריך לעשות כדי שהוא יהיה חזק?
ה'! סלח לי! אני כולי מלא חטאים, נראה לי שהיה אפשר למלא בקבוק של ליטר וחצי מכמות הזרע שהוצאתי עד עכשיו,
אלוהים! אנא, אני, בתוכי נשמתי, רוצה לעבוד אותך באמת. אני רק מלא קליפות, מכוסה פצעים, שבור וחסר רצון חזק.
רק מהשעות בפלאפון בזבזתי יום שלם וכ150 שקל להורים. עזור לי, אלי, רחם עלי, ולא כי מגיע לא אני מביא על עצמי את הצרות. היום אני הייתי היוזם. לא איזה גירוי חיצוני או תשוקה פתאומית. ה', אני כבר קילומטרים מתחת להר, עזור לי לטפס לפחות לגובה 0"
          (אי שם בגיל 16, מתוך אוסף הווידויים שלי).

ועדיין, למרות הכל, החיים החיצוניים שלי תפקדו. למדתי והצלחתי מאוד בלימודי קודש ובלימודי חול. מבחינה חברתית נחשבתי לדוס, הדרכתי בתנועת נוער, התנדבתי במד"א.
התאווה התפשטה. צ'טים, השיחות המוקלטות הפכו לשיחות חיות, הקריאה הפכה לכתיבה. מה שלא העליתי להעלות על דל מחשבתי בחיים הנורמאליים נעשה לדבר שבשגרה בחיי האמיתיים.
הסרטונים וקבצי השמע הפכו לסרטים ארוכים יותר, מפורשים יותר.
ומבחוץ, אני כבר בלימודי בישיבה גבוהה. אני זוכר כיצד חבר אמר לי 'אתה כאן כמו דג במים, הישיבה פשוט תפורה עליך', והלב שלי שתת דם.
אני חושב ששם, בישיבה, תחושת האשמה הפכה למרירות ולשנאה עצמית - התפללתי, זעקתי, החלטתי, אבל גם כשניסיתי, כל הזמן ידעתי מי אני 'באמת'.

"כל פעם שאני רק חושב עליו, אני נדהם מהטמטום העוטף אותו. זה כל מה שיש שם? למה תיאורי התועבה ואפילו התמונות והסרטים משפיעים עלי? האם הזרע הוא רק 'שפיך'? האם העיקר הוא ההנאה? האם הצעקות החייתיות אותם אני מדמיין כל הזמן הם עיקר המעשה? ואני צועק בנפשי. לא ולא ולא ולא. אז מדוע? מדוע אני מוצא את עצמי בשפשופים הנוראיים האלו, הצורבים כל חלקה טובה בנשמתי? כתבתי?
אדם ובהמה. אדם שהוא כבהמה. תושיע ה'.
...תחושה בלתי נשלטת של דחף להמשיך. כאילו כל החיים שלי תלויים בכך. מניע את היד בתנועות מהירות, עוצם עיניים, מוציא לשון, מדי פעם מוסיף סבון, מנסה לדמיין את ששמעתי בעבר, לחוות את ההרגשה בכל הכוח.
הכל הסתיים כבר. כעת אין רצון ואין הרגשה, רק חיים מבוזבזים, ומים, ודמעות, וחוסר הבנה. מרדף אחרי הרוח. אחרי התחושה. ברוב הפעמים היא אפילו לא מוציאה אותי מהאיזון. וכשהיא כן, המצב רק יותר גרוע.  איך מתמודדים עם הכוח הזה? מה אני אמור לעשות כדי לנתב אותו? יום אחרי יום, כמו מן טקס: קם עייף, נכנס למקלחת, נכנס למיטה, יורק על היד, בבית השאלה היא רק האינטרנט? איך הבאתי את עצמי למצב כה מביש? זה מה שאני מצפה מעצמי? איך אני מעז לשאוף לשנות את העולם אם את כוחותי איני מצליח לכוון כל צרכם?"

(אי שם בגיל 22, מתוך אוסף הווידויים שלי).
אז כן, אחרי הבכי באה ההחלטה, בנחישות, הפעם זה יהיה אחרת. הפעם אני באמת אשתנה. לפעמים זה החזיק. לפעמים עצרתי אפילו באמצע. אבל היכן שהוא בירכתי המוח הידיעה מי אני באמת חיסלה כל תקווה. הרגשתי לכוד.
העובדה שההתרגשות הגדולה ביותר בחיים שלי, הרעד בגוף, הציפייה, הדריכות, כולן מרוכזות רק בפורנוגרפיה ודרכי השגתה גרמה לי להאמין שזה מי שאני. אדם בהמי. שפל. מאבד במו ידיו כל זרזיף של צלם אנוש שעוד היה קיים בו. 
לא העזתי לעמוד מול זה, ההצלחה החיצונית שלי עזרה לי להדחיק, אבל בפנים כבר ידעתי, ושנאתי את מה שידעתי.
מרות שנאחזתי בחיים החיצוניים שלי, חשתי שהם מזויפים. הפער בין מי שהרגשתי שאני למי שהייתי חייב  להיות כדי להרגיש ראוי התעצם.
הדימוי העצמי שלי נהרס עד לשורשיו. פחדתי. הרגשתי שאני אדם מגעיל, לא העליתי על קצה דעתי לספר למישהו, לחשוף מי אני באמת, לחשוף את הבהמיות, את השקר שאופף את חיי, את הזיוף? הרגשתי מרוקן. בודד. מיואש.
בגיל עשרים ושלוש, כשגיליתי שיש אינטרנט פרוץ במתחם הפנימיות של הישיבה, העולמות התערבבו לחלוטין.
השימוש התחיל להיות מאסיבי יותר. הדימוי החיצוני התחיל לקרוס.
באותה התקופה החלטתי שאני לא יוצא עם בנות עד שאני מסיים עם 'זה'.
אלוקים האיר לי את פניו (אני אסיר תודה עד היום, אבא, על החסד הזה. ידעת, כמו שאני ידעתי, שאם אקרוס באופן משמעותי בתוך תקופת השידוכים, המחיצה בין שני חלקי חיי תתמוטט ותהרוג אותי איתה). בששת החודשים בהם יצאתי עם אשתי והתחתנתי איתה, נפלתי רק פעם אחת, וגם היא הייתה רק בתחילת הקשר. אין לי הסבר, רק הכרת הטוב.
זכור לי כיצד ביום הכיפורים של אותה השנה, שהיה עוד בתקופת הנקיות, במקום לכתוב את הווידוי הארוך על כל חטאי החוזרים ונשנים, כתבתי רק 4 מילים: "נשוי; בחוץ; תודה; אמן".
באותו ערב יום הכיפורים,  יצאתי לשרוף את יומן הוידויים שלי במעין פרידה רשמית מהתאווה. אלוקים עדי - הדפים פשוט לא נשרפו, רוח כיבתה את האש, ונגמרו לי הגפרורים. ראיתי בכך סימן והשארתי את הדפים החרוכים. רק כיום, בתוכנית, אני מבין את עוצמתו של הסימן.
בשלב זה, הנקיות שמחה אותי עד כדי כך שסיפרתי לאשתי על כך שיש לי 'סריטה' בנפש מהעבר שלי בגיל התיכון. הבאתי לה קטעים שכתבתי בעבר, ומספר ספרי חיזוק נגד שמירת הברית. לא העזתי לספר לה על ההווה הקרוב יותר.
כמו שאפשר לנחש. זה לא החזיק. הנפילה הראשונה הותירה אותי מרוקן. בוגד!!!!! מה אתה עושה, לעזאזל, אתה בוגד בה, אתה מבין? בוגד? ממש בוגד!!!!!" דקרתי את עצמי בניסיון לחזור בתשובה. 
האובססיה התחילה לחזור. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל בשלב זה כבר לא הייתה לי בחירה.
אני זוכר כיצד החברותא שלי הודיע באחד הבקרים שהוא לא יהיה, וכעבור שתי דקות אני מוצא את עצמי רץ כל עוד רוחי בי לבית, ומתכנן כיצד אוכל לנצל את הזמן עד לשיעור של הרב בסוף הסדר. ההכחשה הפכה להיות חלק משגרת היום יום שלי. אחד מהרגעים המזעזעים ביותר שחוויתי באותה התקופה היה כאשר הילד שלי היה חולה. הייתי בהתקף, באמצע חיפוש 'ה'סרט שישכיח ממני את הכל ויבלע אותי אל תוכו, ופתאום הוא בוכה. התעלמתי.
אני זוכר את עצמי שם אוזניות, שוקע עד אובדן חושים, והילד שלי בוכה.
הכאב של הרגע שאחרי, בו הבנתי את עוצמת הריכוז העצמי בה הייתי, אינו עוזב אותי. הילד שלי בוכה, ואל מה אני מסתכל? ומה אני אגיד לאימא שלו? איך אני אסתכל לה בעיניים?, איך? אלוקים, איך?
לאחר  תקופה של קריסה ממושכת הבנתי שאין ברירה. אני חוסם את המחשב.
אז התחילה תקופה הזויה בה בכל פעם הייתי חוסם את חלק האינטרנט בו נפלתי, וברגע שהייתה לי ההזדמנות הייתי מוצא פרצה חדשה. באותה התקופה כבר ידעתי ש'שמור עיניך' קיים, אבל בכל פעם שהיה לי זמן הייתי עסוק, למדתי תורה, אין לי זמן כרגע להיכנס לפורום, אולי מאוחר יותר...כך אמרתי לעצמי בהכחשה מוחלטת.
הקריסה הסופית שלי, זו שדחפה אותי להיכנס לפורום, הייתה בי"ז אדר, תשע"ב.
אני זוכר את עצמי קם בשתיים בלילה לשירותים, הרוג מעייפות, ופתאום זה מכה בי - מצאתי דרך לעקוף את החסימה במחשב של אשתי. אני זוכר כיצד אני מתחיל לצפות בסרט באורך מלא, בלא לדלג. לא היה לי כוח, הייתי עייף, לתאווה לקח זמן להתעורר, אבל לא הייתי יכול לעצור. הזמינות, האופציה, התגברה על כל היגיון.
יום לאחר מכן, הסתמיות וחוסר הטעם בה איבדתי שליטה הכו בי. נכנסתי לפורום.
יומיים לאחר מכן, נפלתי שוב. כתבתי בפורום את ההודעה הבאה:
זו ההודעה שכתבתי ב15/03/2012 (כ' באדר תשע"ב, התאריך בו התחילה הנקיות שלי).
"אתמול נפלתי. על פירצה קטנטנה. למה לעזאזל הK9  חוסם רק 99%,  למה אני מצליח למצוא את האחוז שלא חסום?
והוא עוד שלח לי עזרה, טלפון מחבר טוב בדיוק בזמן. אבל לא. אני מתעלם.
מוטי, כמה יש עוד לספירת החומר? אני מצטרף".

אני זוכר את המצוקה של אותם הזמנים. כבר התחלתי לעלות על הרכבת, הבנתי שיש דרך, התרגשתי מסיפורים של אנשים אחרים. עוד לא היו אז קבוצות טלפוניות אבל הפורום היה פעיל ויומיומי. ביליתי בו הרבה זמן. למה זה קרה?
מפתיע שדווקא נפילה זו, שהייתה שגרתית יחסית, שברה אותי מספיק על מנת שאוכל להתחיל לצעוד.
שם, קיבלתי את ההבנה שאני לוקח איתי עד היום - הבעיה אינה שהאינטרנט לא חסום. אני באמת יכול לפרוץ כל חסימה שארצה. הבעיה היא בי.
אני הבעיה.
אי אפשר יותר להכחיש. זהו.
משלב זה, הקואורדינטות של החיים שלי השתנו. 'נתן' של הפורום, ולאחר מכן של הקבוצות הטלפוניות, נעשה כרטיס הביקור האמיתי שלי. 'נתן', האדם שמבין שאין ברירה. אי אפשר יותר לקוות שהדברים יעברו לבד, אם רק...צריך באמת לקחת את עצמי בידיים.
אני חייב להודות שההבנה הזו הייתה כואבת. כל חיי התפללתי לרגע בו אתחיל באמת את הפרויקט של החיים שלי, כל חיי אמרתי לעצמי שברגע שרק אפסיק לחטוא (לא העזתי להגיד על עצמי שאני 'מאונן', זו מילה גסה...), אז הקב"ה יראה מה באמת אני שווה. לא קיבלתי את העובדה שאני צריך תיקון ארוך מ'מינוס' ל'אפס', רציתי לעלות מ'אפס' ל'אחד'.
קיוויתי שאם אעבוד מספיק על ה'אחד', ה'מינוס' יעלם לבד.
להסכים להזדהות עם התווית של עובד על 'שמירת העיניים'? ובאופן אישי יותר: להסכים להזדהות עם ארגון באוריינטציה חרדית מעט? להסכים לקבל את העובדה שאכן, לא משנה מה אנסה לעשות ברגעים של צלילות, יהיו רגעים אחרים, ובהם אין לי שליטה?
זה היה כואב.
אני זוכר מאותה התקופה בעיקר פחד. הרבה פחד. פחד לדבר בטלפון, פחד להזדהות. פחד שיכירו אותי. פחד במפגש הראשון, שאסמיק מבושה ברגע שיראו שגם אני 'חלק מהבעיה'. פחד מאשתי.
כיום אני מבין שהפחד המרכזי שלי היה - לקבל את העובדה שאני אכן צריך טיפול שורש, ולא סתם טיפול שורש במידת הגאווה או הכבוד, טיפול שורש בנושא שאני חושב שהוא הנושא הכי מגעיל בעולם - בצפייה שלי בפורנוגרפיה, בבהמיות בה אני משמיע קולות כאשר אני באמצע התקף, בסיאוב הזה. להסכים לדבר על זה, זה כואב. מפחיד. מאיים. מלחיץ.
בחסדי ה', התחלתי לעבוד. באותה התקופה, אבא שבארץ (אה..כן, הוא גם בשמיים) העניק לי 'זמן של חסד' - מכיוון שהעבודה שלי לא הייתה מתוך עמדה של כניעה מוחלטת, את זו קיבלתי רק כעבור כחודשיים, לאחר ששמעתי באוזני, בקבוצה חיה, את סיפורו של סוד הכניעה.
באחד מהמפגשים הראשונים, סוד הכניעה סיפר את סיפורו.
לאחר המפגש, אני זוכר את עצמי נוסע הביתה ברכב, ובוכה.
משהו זז שם אצלי בפנים. כשחזרתי הביתה, אמרתי לאשתי: אלוהים אדירים, אני יכול להיות שם.
להיות איפה? היא שאלה.
עניתי לה בכנות, מזועזע מעצמי: את מבינה, אמרתי לה, אני יכול ללכת לזונות. זה יכול לקרות לי.
זונות, זאת אומרת, נשים אמיתיות, זאת אומרת לבגוד באמת, זאת אומרת, באמת באמת, לא מול פלסמה ממוחשבת או ספר. באמת.
חשוב לי להבהיר, שמבחינתי זונות נשמע בערך כמו הרואין. נוראי. מגעיל, לא שייך, מרתיע, מבייש. מי הולך לשכב עם זונה? מה נסגר עם אדם כזה? מה חסר לו בחיים? מה הוא לא אדם בוגר, זאת אומרת אני יכול להבין אם הוא הולך לזונה בתור נער, אבל כאדם נשוי, שפיתו בסלו? אני יכול להבין את זה פעם אחת או פעמיים, אבל  הרבה פעמים? אטימות.
זו המילה שייחסתי לכל האנשים שהולכים לזונות. לא רואים ממטר.
לא רואים את האישה שמולם כאדם, לא רואים את המשפחה האמיתית שלהם, לא מבינים מה זה מערכת יחסים אמיתית. מרוגשים, עיוורים, אפילו קצת אלימים. ברור לחלוטין שלא עדינים ורגישים ומנסים להעניק לאדם אחר (כפי שתפסתי את עצמי). כל משפחת הרגשות הזו התנקזה אצלי בתוך הראש, והפכה לגעש בלתי נתפס:
א-נ-י  י-כ-ו-ל ל-ל-כ-ת ל-ז-ו-נ-ות.
אני אפילו  רוצה ללכת לזונות.
זה שייך אלי.
אף פעם לא הייתי שם, ובכל זאת, אני יכול לראות כיצד חיי מובילים לשם. הנה, סוד הכניעה, שהוא אדם מרשים ומאוד מאוד מציאותי בהתנהלותו, סיפר איך הוא היה שם, ואיך גם הוא לא הבין.
זה באמת שייך אלי.
אלוהים, צעקתי בדממת ליבי, מי אני? מה זה אומר עלי - שאני אטום? אוטיסט רוחני? חסר כל רגש כלפי אשתי?  לא רואה בעיניים? מה חסר לי בחיים?
השאלות האלה היכו בי.
לא יכול להיות, צעקתי בהתנגדות פנימית - אני אדם טוב ומתורבת, ואנשים טובים לא עושים דברים כאלה.
זונות? לא בא בחשבון! לא אצלי!
אבל כבר ידעתי שזה לא נכון. פתאום הרמזים צצו מאליהם, הפעם ההיא בגיל שמונה עשרה שהתקשרתי לשיחות חיות עם נשים אמיתיות, הפעם ההיא שהייתי בפורום ההוא, שרק ראיתי את המספר באתר אינטרנט...
אבל זה לא היה הרמזים. משהו נסדק בתוכי. נפער חור שלקח לי כמה שבועות למלא אותו.
הסתובבתי בבית בחוסר שקט, 'אבל זה נורא. איך יכול להיות שאני יכול לעשות דבר כזה? להגיע לתהום כזו?'
באותם השבועות הצעד הראשון שלי הלך ותפח, הרגשתי חסר אונים. הרגשתי שאיבדתי שליטה לחלוטין, שאני יכול להיגרר לכל תהום אפשרית, ומשם - באמת לא יהיה מוצא. יתר על כן, הרגשתי שעמוק בתוך הלב, כשיגיע הגל - אני ארצה ללכת לכל תהום אפשרית כדי לספק אותו, ומול הרצון של עצמי - בטוח לא יהיה לי מוצא.
כן. אני, נתן במתנה, יכול להגיע עד לשם.
אני מכור. נקודה.
זו תעודת הזהות שלי, אולי אפילו השליחות שלי כאן בעולם. אין 'מקום אחר' אליו אני אמור להגיע
אלוקים רוצה אותי חלש, מתחנן, מבקש, עוסק בשפיר ושליה. את המלאכים והספירות הוא השאיר למישהו אחר.
ממני הוא רוצה רק דבר אחד פשוט - להיות שפוי.
קשה לי לתאר את עוצמת המצוקה שחשתי באותם השבועות.
נשברה אצלי חומה, חומה מוסרית-ערכית אשר חשבתי שהיא בלתי חדירה נעלמה לחלוטין מעולמי הנפשי.
הייתי שם חסר הגנה, נבוך, מבויש, מפחד, אשם.
ואז, סוף סוף, אפשרתי לאהבה של הקבוצה ולאהבה של אשתי לשטוף אותי.
כן, נתן במתנה, היא אמרה לי באותו הערב, גם אם תלך לזונות, אני לא אעזוב אותך.
הרגעים בהם שמעתי את זה ממנה באותם השבועות חרותים בזיכרוני עד היום.
אולי, חשבתי בליבי, אולי גם אני יום אחד, אקבל את זה שגם אם ההתמכרות שלי הייתה סוחפת אותי לזונות, לא הייתי צריך להתחבא מפניה ומפני אלוקים.
נכנעתי. הפנמתי, לראשונה בחיי, שאני יכול ליפול לתהום ואין לי שום דרך לעצור את הנפילה הזו מלהתרחש.

נכון להיום, אלוקים שומר אותי נקי, מכ' באדר, תשע"ב.


אוהב
נתן במתנה



חזק מאוד! הגעתי לזה דרך החתימה של טהרני

נערך לאחרונה: לפני 3 שבועות, 2 ימים על ידי המשתוקק.

תגובה: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 3 שבועות, 2 ימים #124262

  • מתרפא
  • רצף ניקיון נוכחי: 335 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 977

וואו.. 

הדמעות זלגו מעיניי מבלי שביקשתי ..

ממש כאילו אני כותב...

וואו..

תודה על ההקפצה.. נותן המון תקווה...

אוהבים

תגובה: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 3 שבועות, 2 ימים #124265

  • טהרני
  • רצף ניקיון נוכחי: 2346 ימים
  • מחובר
  • דירוג פלטיניום
  • עלי לבחור בין כניעה להשפלה
  • הודעות: 3121

תודה המשתוקק. זה באמת הפוסט שהסביר לי חזק מה הבעייה. שגם אני יכול ללכת לזונות ולחצות כל גבול. באמת שאני מצטמרר עכשיו מגודל הנס ומתפלל שעד מאה ועשרים לא אגיע לשם. עליי יותר מכולם נאמר אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

ליומן המסע שלי     הפוסט שהסביר לי מה הבעייה     הפוסט שהסביר לי מה הפתרון
אני חסר אונים, אנא עזור לי!

כאשר "בידך אפקיד רוחי" אז "פדית אותי ה' א-ל אמת". וככל שהצד הראשון של המטבע יהיה יותר בשלימות, כך גם הצד השני.

תגובה: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 3 שבועות, 2 ימים #124271

  • עשר שמעון
  • רצף ניקיון נוכחי: 58 ימים
  • מחובר
  • דירוג כסף
  • הודעות: 117

"אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כהן גדול שימש כהן גדול שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי"
מה קרה אחרי שמונים שנה? 
הוא התחיל להאמין בעצמו.... 
(הרבי מקאצק)

תגובה: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 3 שבועות, 2 ימים #124277

  • אחת שאלתי
  • רצף ניקיון נוכחי: 12 ימים
  • מנותק
  • דירוג כסף
  • הודעות: 117

וואו ! האמת הדמעות מציפות אותי .
כמה אני מזדהה עם התוכן , לצערי הרב .
מרגיש בדיוק באותו מילכוד .
תודה על התקווה .

תגובה: בעניין: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 1 שבוע, 3 ימים #124863

  • עמיחי 5 2
  • רצף ניקיון נוכחי: 30 ימים
  • מנותק
  • חבר חדש
  • הודעות: 9

נתן במתנה  תודה רבה על השיתוף אחד לאחד הסיפור שלך כמו שלי רק שלי קצת יותר גרוע לא חציתי את המסך ברוך ה חשוב תודה

תגובה: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 1 שבוע, 3 ימים #124873

ווואו! תודה רבה לנתן על המאמר ותודה המשתוקק על ההקפצה!

לא מספיק שאני כותב? צריך גם לחתום?

תגובה: בעקבות עצת הספונסר , כתבתי את הסיפור שלי באריכות. בהחלמה. לפני 1 שבוע, 3 ימים #124893

חשבתי שוב על הדברים. החלטתי להוסיף שורה. 

נתן יקירי, אינני יודע אם הנך עדיין מטייל כאן, אם תקרא את דברי אלה, את תגובתי זו, אך לעניות דעתי העשירה ככל הנראה לו אני הייתי משתתף באותו שיחה בה סוד מסר את לכתו לזונות ואת מסקנתו שהוא מוכרח את התוכנית, מסקנתי הייתה קצת שונה. ככל הנראה הייתי נד לו בראשי ואומר כן. אתה הינך אכן זקוק לתוכנית זו.. הן הגעת לזונות. אני לא. אני  אפילו לא בכיוון.

וברור שלא הייתי בא לאשתי להגיד לה את המשפט הזה שגם אני מסוגל להגיע לשם, אלא  אדרבה אם היא הייתה תופסת אותי "על חם" און ליין ובאה בטענות למה אני כזה עוד הייתי מצטדק בעיניה כי אני לא באמת כזה. הנה ראיה. רק פורנוגרפיה. לזונות לא הגעתי.

לא מספיק שאני כותב? צריך גם לחתום?
זמן ליצירת דף: 0.93 שניות

Are you sure?

כן