המסע ל900 יום!

מי היה מאמין?
אני, בטוח לא.
במהלך סוכות האחרון זכיתי לציין לעצמי באסירות תודה ובאושר, שאני נקי כבר 900 יום!
אז, כשרק הכרתי את התכנית כשכולי נודף אידי תאווה וייאוש שהתמזגו זה בזה בניחוח נוראי שרק אני הרחתי ורק אני המשכתי בייצור עצמי וסיפקתי אדים חזקים יותר ומבהילים יותר, אבל היחיד שנבהל וסבל מהם זה אני.
כמה הייתי עצוב, כמה הייתי בודד...

הכי נורא, שאפילו את אשתי לא יכולתי לשתף, מצד אחד היא הכי קרובה אלי והכי תבין אותי ומצד שני, בשונה מהתמכרויות אחרות, איך אני אמור לספר לה שאני סובל מדבר שכל כך משיק לקשר בינינו???
מאין יבוא עזרי?
מה'...לא בטוח שבעניין הזה...די התייאשתי, דווקא האמנתי שהוא מאוד אוהב אותי ובכל תחום אחר הוא קרוב אלי,  לא שהאשמתי אותו בדבר, רק את עצמי, החלטתי על חלוקת עבודה, הוא היה תמיד הטוב ואני תמיד המושחת, הצבוע, הנוכל וכו'.. הלקאה עצמית, הרס פנימי, אבדן האמון בעצמי - כל אלה הפכו אותי במשך השנים לשני אנשים בגוף אחד..
​עד שהגעתי לתחתית האישית שלי שהביאה אותי לכאן, הגעתי לכנס, לקבוצה חיה, לקחתי ספונסר והתחלתי את עבודת הצעדים, לא הכל רץ, היו צעדים שביליתי איתם כמה חודשים, אבל באסירות תודה מאז אני נקי.

אני זוכר איך בתחילת הדרך קינאתי בחברים הוותיקים שצעדו בדרך הזו לפני והיו נקיים תקופות ארוכות, ואיך הערצתי את החברים שאיפסו אחרי תקופות ארוכות והמשיכו, אלה ואלה לימדו אותי שזו דרך חיים, יש עליות ויש מורדות אבל תמיד ממשיכים יחד, היום אני מבין שאין צורך להמשיך להירקב בתוך עצמי ולסבול, יש דרך אחרת לחיות (!!!) לחלוק ולשתף ולאוורר את הסודות שלי החוצה, מצאתי חברים נפלאים לדרך וגם גיליתי מאין יבוא עזרי, הוא עוזר לי בכל יום נקי נוסף ובכל רגע, אני צריך לעשות את הפעולות שחברים טובים סיפרו לי שעזרו להם וכשאני מנסה אותן, אני רואה שהוא עוזר גם לי, רבות מהן עובדות גם אצלי, רק להיום.

במהלך הדרך הזו, היו רגעים שכמעט ואיפסתי אבל החברותא הצילה אותי מליפול יותר עמוק והחברים הרימו אותי.

כשאני מתבונן אחורה, אני חושב שעיקר הקושי הוא בתחילת הדרך, הרבה יותר קשה להתחיל את הדרך ולהגיע ל90 יום מאשר להגיע מ90 ל900, עם זאת הסכנה שאורבת למי שצועד בדרך זמן רב היא השאננות, בתחילת הדרך הסבל עדיין טרי וכואב כל כך שלא רציתי לחזור אליו וזה עזר לי להתגבר על הקושי לוותר על הזמין והמוכר אליו התמכרתי בזרועות פשוטות, עם הזמן שחלף, זחלו לליבי מחשבות שאולי אני לא ממש מכור ואפשר קצת להרפות מהפעולות ומעבודת הצעדים, ברגעים הללו עמדו לפני שתי דרכים: האחת – לא להאמין לעצמי (האמת שזה די הגיוני, כשהאמנתי לעצמי במחלה, רק טבעתי יותר ויותר) ולהמשיך לעבוד ולהתקדם.

והדרך השניה – להקשיב למחשבות האלה וקצת להרפות, באמת שזה לא קורה מיד, עד שמגיע הרגע בו אני כמעט ונופל לתהום ואז אני מבין שאין לי דרך אחרת...

בהוקרה לכל החברים בדרך
רק להיום!
יציאת מצרים

תודה לך השיתוף ממש מדהים .
בהצלחה בהמשך , אוהבים אותך