ברוכים הבאים, אורח

למה בחרתי בכינוי אסירותודה.
(0 צופה) 

נושא: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. 19375 צפיות

למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14711

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 4004 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3399
בס"ד                                                                 

למה בחרתי באסירותודה ככינוי שלי בפורום? בשביל שתבינו אני צריך לספר לכם מהיכן אני בא, תאמינו לי, אתם תהיו אסירי תודה כמוני... אה, דבר אחרון, תזכרו את המספר 7, מאמר זה נכתב ביום הולדתי השביעי.

נולדתי בשעטו"מ כילד שביעי (ביום השביעי בשעה 7...) למשפחה חרדית סטנדרטית, אבא אברך אמא אשת חינוך, ילד תוסס סקרן שאינו נח לרגע, אוהב בעלי חיים, גידלתי יונים צדתי פרפרים רעיתי אפרוחים וביום טוב אף יכולת למצוא אותי רוכב על תיש, כשקיבלתי פרס (לעיתים נדירות) פירקתי אותו לאחר דקות, מסקרנות, אחד מהזיכרונות הראשונים שלי בכלל, הוא ההלבשה התחתונה של הגננת, הסתקרנתי, רציתי לראות מה הולך שם, אז זרקתי לגו מתחת לחצאיתה, עד היום יותר משלושים שנה(!) אני יכול לתאר בדיוק מה היה שם, הזיכרון הזה חי אצלי.

תחושה חזקה נוספת בילדות היתה חוסר השייכות, לא משנה היכן הייתי, חשתי כנטע זר, תלוש, לא מחובר לכלום, בכיתה ג' (הגיל המשמעותי ביותר בעבורי) לאחר לבטים רבים אזרתי אומץ ונגשתי לאימי, בזמן שהיא חתכה סלט עם החלוק המשובץ ליד השיש, ובחשש רב חשפתי בפניה את סודי הגדול ביותר, אמרתי לה שהיא לא צריכה יותר להסתיר, אני יודע. יודע מה, שאלה, ממצמצת בעיניה מחמת הבצל שחתכה, יודע ש... שאני מאומץ.

היא פרצה בצחוק קולני, ניסתה להוכיח לי כמה אני דומה לאחי ואחיותי (מה שנכון) ואני, לא נשארתי במטבח בכדי לשמוע את ההסברים המלומדים שלה, נמלטתי נבוך למחנה, על העץ, בכיתי את נשמתי, הבטחתי להורי 'האמיתיים' שאומר עליהם קדיש בכל הזדמנות... (כך נהגתי, במשך שנים אמרתי קדיש יתום בבית הכנסת) זעמתי עלים שנטשוני במקום בו איני רצוי. מבחינתי, חשפתי את רגשותי הנסתרים והמקודשים ביותר, וחוללתי, אני לא יודע כיצד יכלה לנהוג אחרת, עובדה היא שלא חשפתי רגשות בפני אדם מאז.

אני מאריך בתיאור העניין הלכאורה שולי הזה, בכוונת מכוון, עבורי הוא לא שולי כלל ועיקר, בן כתתי, ילד שמשום מה, היה 'המוזה' של אבשלי, בכל דבר ועניין, ידעתי שאשאל - מה ירחמיאל עושה, אומר, חושב... עד שלמדתי לפתוח משפט ב... ירחמיאל אמר ש... וירחמיאל נטפל אלי, החל להתעסק באברי המוצנעים, תקף אותי מינית, עשה בי מעשי סדום, ניצל את כוחו המוחלט עלי בכדי לספק את תאוותיו החולניות. נלכדתי. לא היה לי עם מי לחלוק את הבלבול הגדול שלי. עם אמי המאמצת? אין מה לדבר. היא תצחק לי שוב. לשוחח עם אבא מאמץ שאני לא מצליח לרצות על המודל לחיקוי? נו באמת. אין סיכוי שיאמין, וגם אם כן יאמין שהיה משהו, אני אהיה הנבל, יש מישהו שחושב שילד רגיש בגיל שמונה מסוגל להתמודד עם מעמסה שכזו על כתפיו הצעירות?

תוסיפו לקטסטרופה בהתהוות מורה כושל עם בעיות משמעת חמורות בכיתה בכלל ואיתי בפרט - ילד תוסס במצוקה נפשית, התפרצויות זעם בלתי מרוסן הפכו לחם חוקי, והוא, מסכן שכמותו ניסה ללמדני לקח, למען ישמעו ויראו הקריבני כקרבן ציבור, העמידני לעין כל, ונזף בי על ידי שבוחשת בכל, עד שיד כל בי, כדי להראות איזה חדל אישים הנני, נעמד מולי וחיקה את קצב דיבורי המהיר, ובאחת השתיקני, לשנים רבות, הפכתי למגמגם כרוני שאינו יכול להוציא מילה, התחלתי לדבר עם הידיים בלבד...

חיפשתי דרכים להרגיע את עצמי, ושלחתי את ידי בדברים שאינם שלי, בתחילה לא הבנתי את משמעות הדבר, אך חבטותיו של אבי (הגאון מוילנא כתב שעל גניבה חייבים להכות) הסבירו לי שזה בעייתי במקצת... נחבטתי על ידו קשות, ברגע של חולשה הוא העיף אותי על עגלתו של אחי הקטן ושבר לי אצבע, גם זה לא עזר, המשכתי, מעולם לא נתפסתי בשעת מעשה, החכמתי והתחכמתי, רק כח רצון אדיר, ההבנה שזה לא בסדר, מנעו ממני בגיל תשע (!) מלגעת עוד במשהו שאינו שלי.

ההורים שלי שמו לב שמשהו אצלי אינו כשורה, ההתכנסות, חוסר שיתוף הפעולה, הגמגום והמריבות האיומות שנטלתי בהן חלק, ולבסוף הגנבות, הדליקו אצלם את כל הנורות האדומות, וכך בפעם הראשונה בערך בגיל תשע ביקרתי אצל פסיכולוגית שטענה שיש לי 'מטענים', אני צריך לשחרר אגרסיות. תקשקש במחברת עם העיפרון בכל פעם שאתה כועס. אמרה. חרטתי, עד שקרעתי את כריכת המחברת, עד היום יש לי צמרמורת מחריטת עיפרון. נעשו לי מבצעים רבים, תוגמלתי ביד רחבה, אך חוסר הסיפוק שלי לא נתן לי לנוח, אימי הטובה הלכה מידי שבוע לקנות לי בולים, מילאתי אלבומים שלמים, אך ליבי נותר ריק  שומם.

למרות כישרונותי צללתי אל בינוניות חלשה, צעדתי בשוליים, מנסה להפוך לבלתי נראה, למרות שהייתי בשליש התחתון של הכיתה מבחינה לימודית, בסקרנות רבה הפכתי לתולעת ספרים, קראתי הכל. כולל אינציקלופדיה שם אהבתי במיוחד את המילים הארוכות, נותן להם להתגלגל על לשוני, שם גיליתי גם את המילים שהורי מחקו. אותן מילים עם קונטציות מיניות. ניסיתי בכל דרך לגלות מה הן אומרות, חש בסנסורים הרגישים שלי שיש כאן 'משהו ששווה בדיקה'. כמות המידע שרכשתי לא היתה מביישת אף נער חילוני מתבגר אך משהו בי היה עדיין תמים, לא חיברתי את המידע כולו לכלל תמונה אחת.

ואז הגיעה 'חגיגת' הבר מצווה, פחדתי מהדרשה ומהקריאה בתורה, אז לא תרגלתי, בנאיביות של מתבודד שכנעתי את עצמי שיוותרו לי...  ואתם בטח מבינים שהתסכול של הורי היה בהתאם. את הדרשה נאלצתי לומר לאחד מרבותיו של אבי, האיש לא התחשב במאמצי המוקדמים עת שדאגתי שחברי כיתתי ישירו לי, ולמרות שאחרי מילה וחצי פשוט התיישבתי, הוא דרש את הדרשה, ומשהבין מאוחר מדי שאין סיכוי שיציל משברי המילים ומריסוקי המשפטים מאומה מפי כבר היה מאוחר מדי, וכך צעדתי מעדנות אל הישיבה הקטנה.

בגלל שהשגתי ציונים בינוניים בלימודים הגעתי לישיבה בהתאם, למקום הראשון שקיבל אותי הלכתי. דווקא מצאתי נחמה בעיניו החומות של המשגיח. עד שאני באתי הוא כבר לא היה.. כשחזרתי מבין הזמנים הראשון לישיבה מצאתי הלבשה תחתונה במקלחת – היו משכירים את חדרי הפנימיה למשפחות אורחות, כשכולם עלו לבית המדרש עטתי על המקלחת כמוצא שלל רב, זו היתה הפעם הראשונה שאוננתי, לא הבנתי בכלל מה קרה שם, לא ידעתי שיש איסור כלשהו שכרוך במעשה הזה, הייתי מחובר בנשמתי לבעלת המלבוש הזה, הרגשתי לראשונה בחיי, שייך, כאילו באתי לבית הורי הביולוגיים, הייתי רגוע כמו שלא הייתי מעודי, עליתי ללמוד בבית המדרש בן אדם אחר, גבר. אדם בטוח שיכול לעולם. זהו זה מצאתי את הפתרון.

מהר מאוד העפתי את הבגדים הללו, קלטתי שמדובר באיסור וזרקתים רק כדי לחפשם כעבור שעות בתוך פח הזבל... לא יכולתי להפרד, נדרתי שלא עוד ומצאתי את עצמי חייב חומר' משהו שאיתו אוכל לחוש מאוחד כמקודם. נואש חיפשתי ומצאתי, על חבל בקיוסק מזדמן מצאתי את חוברת הפורנו הראשונה שלי, גמרתי מרוב התרגשות עוד לפני שהצלחתי לפתוח אותה... גם אותה הטסתי לפח, גם אחריה חיפשתי... זה היה הדפוס, לקנות להשתמש, להיגעל להשליך לחפש וחוזר חלילה.

הייתי לכוד מהפעם ראשונה, מההתחלה אצלי, זה לא היה מין, לא היו שם הורמונים של נער מתבגר, היה שם צרי לנפשו הסרוטה של ילד פצוע. הבעיה היתה שהתרופה צרבה אף היא, אז מתוך תמימות נגשתי למשגיח וספרתי לו (רק על האוננות, בלי מילה על פורנו, חששתי שיעיף אותי)  הוא נדהם מהפתיחות, החמיא לי, הציע שאגיד שמע ישראל על המיטה, 'ואדווח' לו מה קורה, אחרי כמה פעמים שדיווחתי על כישלון וראיתי ממבע פניו שהוא אינו מרוצה, סיפרתי לו שהצלחתי... כשראיתי איזה חיזוקים הוא נותן לי המשכתי 'להצליח'...

רדפתי אחרי פיתרון, כתבתי מכתב לאחד מגדולי הדור, תיארתי שם את בעייתי בפרוטרוט, המון מילים חמות קיבלתי שם, שנועדתי לגדולות (נו, מה אתם אומרים? הבנתם עם מי יש לכם עסק? לגדולות. לא פחות) לישון על הצד, להיות עסוק, לחשוב בלימוד, לדאוג לחברים טובים... זה לא הועיל. אחרי גמגום ארוך כחזן שהפך בניגונו המזהיר מנחה של יום רגיל למנחה של שבת, כשמגודלי שיעור ג' באו ואיחלו לי גוט שבעס ביום שלישי בצהריים, רצתי לשירותים וקיבלתי שוב את גבריותי...

המשגיח הבין שאני כבר לא כל כך מצליח אחרי שהריח את ארוחת הצהריים במסדרון הפנימיה בשעה חמש וחצי לפנות ערב, הוא תמה מה לי ולמגהץ ההפוך שמחמם שניצלים באמצע סדר ב'... גמגמתי משהו על עלון שקראת וראיתי שיש עניין בשובבי"מ לצום... ושאני מנסה להתחזק ולכפר על הימים 'ההם'...

ואז הגיע הפורנו המוסרט... זה זז, לא האמנתי שאנשים מוכנים שיצלמו אותם כך. נזרקתי מהישיבה בגלל שלא יכולתי לעמוד בזמנים, לא ספרתי להורים, ויצאתי לסיבוב ברחובה של עיר, החיישנים שלי הובילו אותי לחנות לממכר סרטי פורנו. רגע אחרי שנכנסתי לחנות ברחתי ממנה, מנסה להסתיר את הפדיחה במכנסי... וכמו פרפר שטס אל האור, שבתי לשם למחרת, בשיעור א' בישיבה גדולה הייתי עם אישה, הייתי חייב לממש את מה שראיתי בסרט, הייתי משוכנע שפעם אחת ולתמיד אלך עד הסוף, והזמזום הנורא בראש, מה שלא נותן לי ללמוד ולהיות רגוע, ילך ממני.

בדיוק כמו שכתוב בספרות, הדרך היחידה להרגיע את זה היתה לעשות את זה, שטויות. נגעתי נסעתי, שיכור מתאווה, מהרגע הראשון איבדתי שליטה על התאווה, מאותה אוננות 'פשוטה' לא יכולתי לבחור כלום בקשר אליה, אני לא יכול איתה, לא יכול בלעדיה, אין לי לאן ללכת. ואז מצאתי פיתרון, אתחתן, מבריק שכמוני, שכנעתי את הרב שלי שגילי הצעיר לא יהא לרועץ, את ההורים המפוחדים שלי גררתי לגדול הדור שתומך בנישואין צעירים, וכך למרות שעקפתי בני משפחה מבוגרים ממני, מצאתי עצמי עומד לחופה עם הבחורה הראשונה שפגשתי, שנים לא מעטות לפני הגיל שמתחתנים במגזר שלנו.

לכלתי הסברתי ש'מיציתי' את עולם הישיבות, הגיע הזמן להפוך דף, כל התכוונתי לעשות וכך עשיתי, לא דמיינתי לרגע מה הולך להיכתב בדף הזה... כמה שבועות אחרי החתונה כבר אוננתי, כשאשתי בהריון עם הצאצא הראשון שלנו כבר הייתי עם אישה נוספת, ומכאן התרסקתי, באישיות, באנושיות, איני מתכוון רק להחמרה חסרת רחמים בצורת השימוש, הפכתי ליצור חסר רסן, איש לא מנומס, פוגעני, מזלזל בקרובים ביותר אליו, פריץ. דורס, שחקן, אדם עם פרצופים שונים, מסכה לכל ארוע.

למרות שבסך הכל חיינו לא רע, מעת לעת יזמתי מריבות עם אשתי על כלום רק כדי להדק את שליטתי בה, הואלתי בטובי לשפר את יחסי אליה אם תרד ממני ותתן לי לעשות ככל העולה על רוחי, ואומללה זו ענתה אמן על כל גחמה, קיבלה ממני את פרורי תשומת הלב שמחה עליהם כמוצא שלל רב, פחדה לומר את שעל ליבה באמת. והמשיכה להתפלל...

הפכתי למלך הצ'ט, היתוש העסוק בביצה, דילגתי מקשר חולה למשנהו, וגם מקשרים מקבילים לא משכתי את ידי, מחפש נואשות את הדבר הבא, את מה שיעצור אחת ולתמיד את מחול השדים הזה, פיצול האישיות הזה, התיש אותי, המאבק בין הדמות התורנית והמפלצתית עלה כל הזמן מדרגה וחיסל כל חלקה טובה ממה שפעם רציתי להיות. לא יכולתי לשאת את עצמי עושה את שעשיתי, ולא יכולתי לשאת את עצמי בלי זה. מה עושים? מחפשים את הדבר הבא, מה שבאמת יתן לי את הסיפוק ואז אנוח, ארגע.

פגשתי את התחתית הרגשית שלי ברגע מכונן, חזרתי מניחום אבלים אצל משפחת אדם שהיה קרוב אלי, ושוב הייתי שם, משחר לטרף, ידעתי שאני אבוד. זו שפלות איומה. חזרת מבית שמלאך המוות ביקר בו ואתה הולך, לאן? לבקר אותו בעצמך?! תתעורר. זעקה נשמתי. וזעקתה נשמעה שם למעלה חוברת לזעקת אשתי היקרה, בוקעת רקיעים מכופפת חומות גבוהות, וסודקת דלתות נעולות, וזרזיף של חמלה ורחמים גדולים ניתז לעברי והתחלתי את ההחלמה.

לא היה קל, לקח זמן עד שהבנתי את מלוא הנזק שחוללתי באישיותי, עד שיכולתי לקבל את העובדה המצערת שהתנהלותם של הורי עזרה לי להיות מי שאני, אבי צרב לי באישיות אלימות, מאימי חיפשתי חום והערכה ומשלא מצאתים שם חיפשתים בבורות נשברים שלא יכילו המים, תחילת הדרך הרגישה כטיסה מהירה ברכבת הרים, רגעים שטיפסתי על קירות חלקים, היו רגעים אחרים של נסיקה לגבהים, ואז שוב, צניחה, לרגעים חשתי כמו במהלך טיפול שורש ללא הרדמה, משל נזקקתי לניתוח והאפידורל לא השפיע, אין מורפיום בנמצא, כל החושים פועלים ובמלוא המרץ. אבל המשכתי ללכת, לצעוד, בכל פעם שכשלו רגלי חשתי בידו התומכת של בוראי סועדת אותי.   

אט אט זזתי מהגהינום, קשיי תחילת הדרך היו מאתגרים במיוחד, בעבודה, בבית, עם הילדים (בל"נ אפרסם פוסט בנושא) ובמיוחד בזוגיות, המריבות עם אשתי הפכו לחמורות יותר, בהחלמה. בכל פעם התנתקנו בתחושה שהבסיס המשותף צר יותר, לימדו אותה לעמוד על שלה, לקחת את המקום שהיא ראויה לו, ולי זה היה חדש, לא הייתי מסוגל לשחרר, הציעו לנו לזהות את המריבה כשהיא מתחילה, ואז להתנתק, לקחת 'טיים אאוט',  לסמן את דוגמת האות טי - T  - יד ימין תקועה בתוך יד שמאל, להודיע על פסק זמן, ואני, חייב לתקוע את המילה האחרונה, ואז מסמן את הטיים אאוט... באקט ילדותי של אדם הזוי ונואש, החלטתי ללמד אותה לקח, שבת שלימה לא אכלתי את האוכל שלה... מאכלי 'הטעים' היה חלה, קטשופ וטונה... להוכיח לה שאינני זקוק לה, והיא, צדיקה, סבלה בדומיה, המשיכה להאמין ולהתפלל, אחרי שהכניסה צרותיה לתוך ביתה, זקפה ראשה התמיר כנסיכה אמיתית, לא נכנעה, הרטיבה בדמעותיה את הכרית, והמשיכה לצעוד עימי, יחד.

אני לא מתווכח עם תוכנית 12 הצעדים כי אצלי זה הצליח, מחתול רחוב הפכתי לבן בית, ובמקום לחיות ככלב נטוש עשה ממני הבורא אדם מהישוב, לקח אותי אבאל'ה אוהב מהביוב, שלף אותי עם פינצטה רגע לפני האבדון ורחץ את צואתי, מפאת כבודכם לא פירטתי על הריח הנורא של הג'ורה בה הייתי. הצחנה הבלתי נסבלת של אדם המשוכנע שהוא צודק, ובשם צדק זה, יכול לעולל הכל לכל.

אם לא אהיה אסור אל התודה, מי כן? לא אוכל למנות רוב הטובה שעה עימי אבי האוהב, אתחיל במעט, על קצהו של מזלג, באמצע שנות העשרים של חיי דימיתי לרגעים שעברתי מסלול שגם אנשים בני תשעים לא חווים, הרגשתי זקן, עייף מהחיים, תשוש נפש, וקיבלתי הזדמנות שניה. כמה בני אדם זוכים בפיס פעם אחת בחייהם? ועוד בפעם השניה? מה ביקשתי? לחיות בשקט בלי תאווה. וקיבלתי. אוהו  כמה, בשפע, ברוב חסדו פתח הבורא כל מקום בחיי האישיים שלי ושיפר אותם ללא הכר, בתחילה, היכולת לחיות ללא תאווה, בלי לפעול עליה כשהיא דורשת את שלה, שזה נס שעוד ידובר בו רבות ויסופר לפני כל מי שזה יכול להועיל לו.

אני כותב בדמעות תודה על שיקום הריסות ביתנו, על אשתי, עדינת נפש שכמותה, שהאמינה בי גם כשלא האמנתי בעצמי, על שבטוב ליבה ונשמתה האציליים פרשה זרועותיה ואמרה מלאת להט, בלב רותח, ברוך הבא. סוף סוף תוכל להיות מי שאתה רוצה, לא אתן לאחרת להנות מפירות ההחלמה. צדיקה מיוחדת זו מאפשרת לי לעשות הכל למען ההחלמה, ללא הגבלה מצידה. האוכל להתעלם ממתנת החינם בדמות הילדים החינניים והבריאים שחנני הבורא, מהיכולת לעבוד ולהתפרנס בכבוד. מהיכולת לסלוח. כן לסלוח גם לאלו שקראתם למעלה על הכאב שהביאו לחיי. היום אני יודע שכל שביעין חביבין, ברור לי שהמסע הפרטי שלי יכול להועיל לאחרים.

לקח לו הבורא נווד, בן בלי בית, פצוע וחבול, שמכף רגלו ועד קדקדו אין בו מתום, ואמר, אראה מה אני יכול לעשות איתו, למען רבות מופתי וגדל שמי בקרב הארץ.

אשיר לך, אבא, אזמר לך, אשיח בכל נפלאותיך עימי, תחת כל עץ רענן, לא ארתע מלספר לאיש מה עשית ממני.

ברוך הוא אבאל'ה שבראני לכבודו ונתן לי חיים טובים והבדילני מהתועים. 

אסירותודה.
מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן
נערך לאחרונה: לפני 2 שנים, 7 חודשים על ידי אסירותודה.

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14715

  • בן אהוב!
  • מנותק
  • דירוג כסף
  • כן אני יכול!!! לשעבר
  • הודעות: 146
ממש מרגש!!! לא יאומן שהצלחת לעשות כזה מהפך עצום ושורשי בחיים שלך! פשוט כל הכבוד ותודה על השיתוף!
אפשר לראות מזה ששיטת ה12 צעדים פועלת בכל מצב...
ריגשת אותי!
מתפלל להיות נקי רק להיום! תודה אלוקים על הדרך ותן לי את הכוח להמשיך לצעוד!

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14716

  • מוטי ראוי
  • רצף ניקיון נוכחי: 100 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • חי ומרגיש בזכות אלוקים ובאמצעות שמור עיניך וחברים
  • הודעות: 1095
אכן אסירות תודה
מזל טוב * 7
כל השביעין חביבין, יה"ר שתזכה לשבעים ושבעה.

סיפורך המרגש מכיל את כל המוטיבים המוכרים של סיפורינו, מלבד הפרטים,
כל כך הזדהתי עם שלבי ההתפתחות, עם השאיפות המדוכאות, עם התחושה שאף אחד לא מבין אותי,
ושכולם בזים לי, ואפי' עם המנגינה הלא נכונה בתפילה, שגרמה לי ל"עמודפוביה",

אני יודע כמה חשש יש לך ביחס לפרסום, ומעריך את הנכונות לחשיפה לטובת כולנו,
מסיפורך אנו למדים כי אתה באמת לא משהו מיוחד, אתה ילד מיוחד של אבא אוהב כמו כולנו המכורים,
אלא שזכית לעלות על הרכבת כמה שנים לפנינו, זה הכל,
אז שאלתי כאן מתיחסת לעקרונות ולא לאישיות,
מאות רבות של מכורים לתאווה קיבלו הזדמנות שמימית לצאת מהתמכרותם, אביהם האוהב הושיט להם יד ואפי' הרים אליהם את האדמה על מנת שיצליחו לצאת מהתמכרותם וילמדו לחיות איתו באופן שלא רבים זוכים,
אבל רבים מהם, הרבה יותר מידי לא אבו להושיט יד ולאחוז בידו המושטת, כל כך הרבה חברים קיבלו הזדמנות ופיספסו אותה,
ישנם שאפי' צברו תקופות נקיון ארוכות ולבסוף נטשו.
והשאלה היא למה?
למה אתה זוכה לחגוג 7 שנות שובע, ואילו הם בבחינת "משביעו רעב",
מה הסוד?
האם זו הכניעה המוחלטת? האם זו הנכונות לוותר לחלוטין על הזכות להנות מהתאווה?
או שזו מתנה שלא כולם זוכים לה,
האם ישנו מרשם בדוק , שהנוטלו בדבקות מובטח לו החלמה?
אודה לך מאוד אם תשתפינו מנסיונך, (לא אתה, העקרונות)
שוב מזל טוב
מוטי
נ.ב. ואולי בכל זאת תותר שמינית שבשמינית על ההאחזות הבלתי מתפשרת במתנת הא-ל
 
חבר שמור עיניך,
ובחסדי ה' ולא בכוחי נקי מט"ז שבט תשע"ב, 09/02/2012,
והנני אסיר תודה על כך, ומתפלל לשפיות גם היום.
נערך לאחרונה: לפני 7 שנים, 3 חודשים על ידי .

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14721

  • נתן במתנה
  • רצף ניקיון נוכחי: 773 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 996
תודה רבה. דבריך נגעו לליבי, ועוררו בי רצון לבכות לבורא יתברך, על הקשיים שהוא מציב בפני ילדים ומבוגרים, למה אי אפשר להיות מחובר אליו בלי לעבור את זה?
השינוי שעברת מרשים ופורש בפנינו, אלו שבתחילת הדרך, את האופק אל החלמה מלאה יותר.
אף אחד לא חושב שאתה גורו. אבל כל מי שקורא את הסיפור שלך מבין את עוצמת הכאב והשינוי, ומזדהה איתה. תודה על פרישת האופק אל עתיד נקי ויפה יותר בשבילי.

ו..אגב, תודה שהצטרפת לפורום.  הכנות והעומק בה אתה עובד עם התוכנית משמעותית לכולנו.
נתן
אבא אוהב העלה אותי לרכבת ההחלמה בכ אדר תשע"ב, היום בו הפנמתי שהתאווה היא חלק ממני, והיא תשאר כזו עד ליומי האחרון, ופניתי לעזרה.
סיפורי האישי

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14724

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 4004 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3399
לנתן, יישר כח על המילים החמות. אינני 'גורו' וב"ה לא אהיה. אני איש שהתוכנית הצילה לו את החיים. זהו. אני יכול לספר מה קרה לי ואין שום סיבה שזה לא יקרה לכל אחד שינסה את זה. שיהא בהצלחה. הצטרפתי לפורום כדי שתהיה לי תועלת. ואכן יש לי.

למוטי: איני חושש מפרסום, בעבר הוא הפריע לי לא מעט, הנני סמוך ובטוח בידיו האמונות של אלוקים ושליחו הנאמן - ספונסרי היקר - שלא תצא תקלה תחת ידי, ואם כן לא תקלה אחשיבה אלא לרצונו של אבי האוהב.

ובנוגע לשאלתך, שתי תשובות בדבר, הספונסר שלי אומר שזו מתנה. נקודה. אני חושב שזה בזכותי... והאמת היא כמובן עם הספונסר שלי,

ארחיב מעט, לימדו אותי לעשות פעולות הפוכות מהרצון. אני דבק בזה כשיטה. הושפעתי עמוקות מחבר A.A. יקר שהראה לי החלמה בלתי מתפשרת מהי. הוא רשם עבורי עבורי את המרשם על לוח ליבי:

לא מעניין מה אתה חושב, לא מעניין מה אתה מרגיש. נתק את הפעולות מהמחשבות והרגשות ועשה את רצון הבורא, בכדי לדעת מהו הרצון, שאל.

לסיום, חבר יקר מה N.A אמר לי לפני שנים משפט שזעזעני עמוקות: אלוקים משאיר נקי את מי שמעביר את זה הלאה...
מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14731

  • מתנת-הנקיון
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • אל תתן לעבר שלך להרוס את עתידך.
  • הודעות: 2030
אשריך אסיר תודה היקר. אכן עברת הרבה ועברת את זה. לא נתקעת באיזשהו מקום באמצע הדרך.
פשוט לקרא ולבכות. לקרא ולהתנחם.
תודה על הפתיחות
משתדל לזכור:
שהנקיון הוא מתנה
שלא מקבלים אותה בחינם
שדרושה עבודה רצינית עקבית וממושכת לזכות בה
שהיא מגיעה ללא חומר משמר
שצריך להמשיך בעבודה ע"מ לשמרה
"שיהא עסק זה לי לרפואה שלימה"
זכני, אלוקי, ל"מתנת-הנקיון"
נקי ברחמיו המרובים, לא בכחי, מאז יום ה לפרשת לך לך ו' מרחשוון ה'תשע"ד 10 אוקטובר 2013

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14733

  • גשש
  • מנותק
  • חבר ותיק
  • הודעות: 40
לאסיר תודה, אני רוצה לצטט לך משהו שכתבתי עכשיו בפוסט שלי:

"...התלבטתי אם ואיך לבשר כאן מחר על הנפילה שאני מארגן להלילה, ואיך אקרא את דברי העידוד והנחמה שיבואו. אבל נכנסתי בכל זאת לפורום לסיבוב אחרון וקראתי את מה שרץ בהודעות של היום. כשהגעתי לפוסט של אסיר תודה יצא כל האויר הרע מהבלון שלי. אחרי שקראתי את הסיפור שלו אני יודע שלא אפול היום. כאשר הוא רושם לעצמו היום יום נקי, שידע שהוא יכול לרשום עוד אחד לזכותו. את שלי."

איש יקר שכמוך. אשריך. המילים שלך כבר אינן רק מילים. הן טעונות בכוח אחר. ההחלמה שלך מידבקת. תודה לך מעומק הלב.

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14738

  • מתנת-הנקיון
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • אל תתן לעבר שלך להרוס את עתידך.
  • הודעות: 2030
גשש יקר. כל הכבוד. אם כתיבת ההודעה היתה רק בשבילך להנצל מהנפילה ה"מתוכננת" (אין כזה דבר "לתכנן נפילה". מקסימום "לתכנן ירידה") זה כבר היה שווה. אבל זה לא. יש עוד איזה שהוא צדיק גמור א' שקיבל תועלת. ושוב תודה אסיר התודה.
משתדל לזכור:
שהנקיון הוא מתנה
שלא מקבלים אותה בחינם
שדרושה עבודה רצינית עקבית וממושכת לזכות בה
שהיא מגיעה ללא חומר משמר
שצריך להמשיך בעבודה ע"מ לשמרה
"שיהא עסק זה לי לרפואה שלימה"
זכני, אלוקי, ל"מתנת-הנקיון"
נקי ברחמיו המרובים, לא בכחי, מאז יום ה לפרשת לך לך ו' מרחשוון ה'תשע"ד 10 אוקטובר 2013

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14746

  • דובי
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 823
לאסיר תודה היקר שלום

מרגש לקרוא מה שכתבת .
  אני ממש מצדיע לך על הדרך שעשית.
בשבילי אתה סיפור הצלחה , ודוגמא חיה לי ולכולנו , שהנה אפשר לצאת מזה ולחיות בספירה אחרת .
 
 

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14761

  • עבד ה
  • מנותק
  • דירוג כסף
  • הודעות: 143
בהצלחה אסיר תודה

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14767

  • אלי
  • רצף ניקיון נוכחי: 457 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • המשימה אפשרית, אחרת לא היינו מקבלים אותה!!!
  • הודעות: 1259
וווווש

זה היה סיפור מטלטל.

אני אפילו לא מתחיל לגרד את ההבנה על התהליך שעברת

בהחלט מבין על מה אתה אסיר תודה

בהצלחה בהמשך הדרך בכל דבר טוב שתעשה

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14775

  • סוד הכניעה
  • רצף ניקיון נוכחי: 2477 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 4172
פוסט חזק מאוד. קראתי את עצמי כמעט בכל מילה - גם בדברים בהם הייתי הפוך. אצלי ההתמכרות דחפה אותי להצטיין, אבל בסופו של דבר זה היה אותו דבר בדיוק כמו לגמגם. חוסר השקט הנפשי היה אותו חוסר שקט בדיוק.

אני מאוד מתחבר לתיאורים שלך על חוסר האונים של לחיות בזבל, ויחד עם כך שמח שאצלי ההחלמה - חסד אלוקים לא מובן מאליו - לא העבירה את אשתי את אותם ייסורים שאתה מתאר. מספיק הכאבתי לה במשך שש וחצי שנים במחלה, אז לפחות בהחלמה אני מבקש מה' שלא להכאיב לה.

פרסום סיפורך האישי הוא דבר גדול ואין בליבי ספק שהוא יתרום לכך שחברים נוספים יפרסמו כאן את סיפור חייהם. (לחוששים, אין כאן תחרות של "מי נפל עמוק יותר", וגם לא "מי החלים טוב יותר". אנחנו מספרים את הסיפור שלנו כדי לעזור לעצמנו ולאחרים להחלים).

שמחתי לקרוא גם את תגובתך למוטי על שאלה שבודאי מטרידה חברים רבים. אכן, תעודת הביטוח (החלקית) היחידה שיש לנו היא כאשר אנו מעבירים את המסר לחברים נוספים.

תודה שהצטרפת לפורום ושוב תודה על סיפור נוגע ללב שיש בו המון כאב והמון תקווה.

באהבה
הכינוי שלי הוא 'סוד הכניעה' ואני מכור בהחלמה. בחסד א-לוהים - לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי מאז כ"ו בכסלו תשע"ב, כל יום - רק להיום.

הסיפור האישי שלי: goo.gl/mShRFs

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14804

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 4004 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3399
תודה רבה לכל המברכים והמתרגשים ממעשי הקב"ה עימי. לכן אני יכול, למוטי, לנתן, לצדיק, לגשש, לדובי, לאלי, לעבד ה', לסוד ולאדם יסודו. יברכו המברכים בכל מילי דמיטב, ימלא ה' משאלות ליבכם לטובה.

שנאמין היום שישנו אחד לו מלוא הכח ונמצא אותו עכשיו.
מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14817

  • כנוע
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 330
תודה ששיתפת אותנו. אני רואה בסיפור שלך מסר עצום של תקוה. ההערכה שגם ככה חשתי אליך עוד גוברת. מאחל לך ולכולם רק טוב.

בעניין: למה בחרתי בכינוי אסירותודה. לפני 7 שנים, 3 חודשים #14829

  • גד
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 313
מרגש מאוד, תודה!
"וקבלה היא התשובה לכל הבעיות שלי כיום. כשאני מוטרד, זה מכיוון שאני מוצא איזה שהוא אדם, מקום, דבר או מצב - איזה שהיא עובדה של חיי - שאינם מקובלים עלי, ואיני יכול למצוא שלווה עד שלא אקבל את האדם הזה, המקום הזה, הדבר או המצב כמשהו שצריך להיות בדיוק כך ברגע זה."
זמן ליצירת דף: 0.60 שניות

Are you sure?

כן