מעגל הרגלים, לך תשבור אותו,
איך בכלל משתנים?
איך בכלל משנים?
איך מתמידים ?
אני רוצה?
באמת?
או שאני מספר לעצמי סיפורים,
כואב לי?
תכלס.... כן!
כואב, כואב לפחד מהלא נודע,
לא לדעת מתי תתעורר לי התאווה, מתי אני ילך לישון, איך אני ינהל את היום למחרת...
עזבו יראת שמיים, עזבו רצון להיות נאמן לאישתי (שמייחל לפגוש כבר)
הצורה הכי פשוטה של חיים, אני לא מצליח לנהל,,, ולא כי אני לא טוב בזה, אלה רק כי אני לא יודע מתי התאווה תשתלט עליי, ואז מתי אלך לישון, מתי ארדם, מתי אקום ואם בעייפות הנפילות יהיה לי כוח לנהל סדר יום.
והמעגל מקטנה הולך וגדל, ונפילה גוררת נפילה,
ונפילה גוררת דמעה ועוד נפילה,
ולמי תספר?
את מי מהאנשים שאתה אוהב ולא מצליח להכיל את אהבתם תחשוף?
בעצמי אני לא מאמין לעצמי,
אז איך אני יאמין שמישהו אחר יקבל את זה?
ואני רק רוצה להפסיק, להכיל את עצמי בלי....זאת אומרת, לחיות בשלווה פנימית, גם בלי לברוח לתאווה,
ויודע אני בעצמי, שאם אני לא יכיל את עצמי עם התאווה, לעולם לא אוכל להסתכל לה בעניים, ולומר לה
לכי מפה... תמצאי לך חברים אחרים.... הבנתי אותך, מיצתי אותך, ואת הסבל שאיתך,
הפסקתי לדמיין שאיתך יהיה בסדר, זהו, הכרנו, הכלתי אותך, את כבר לא בקופסה, ננתתי לך כל מה שרצית ממני ואף יותר,
עכשיו הגיע זמן פשוט להיפרד....
מכור דפוק שכמותי... מתי תיגמר החלטה בליבי להשקיע יום יום בהתמדה בהחלמה....
מתי תגיע תחתית התאווה.... משם אצליח לצמוח....
אומרים שזה אפשרי,
פגשתי את חלקכם במציאות.... ראיתי שזה אפשרי....
הלוואי ויהיה לי את האומץ להכיל את התאווה.... לעמוד מולה, ולומר לה
לא עוד!
