בס"ד

שלום לכולם,

ב"ה נקי להיום. 142 ימים. בחסדו. 

רוצה לשתף שעברה עלי שבת קשה. עדיין מנסה להתאושש. פיסית ונפשית. שבת משפחתית, בר-מצווה לאחיין, רחוק מאוד מהבית, עומסים מול קרובי משפחה, האנשים הכי קרובים אלי, כולם נפלאים וטובים ואוהבים אבל מבחינתי אני נחווה מולם כקטן וחלש ולא שווה, היה לי קשה מאוד, להתמקד ולהתפקס, לחזור למרכז שלי ולחיבור שלי, זה ניהל אותי מאוד.
בנוסף קרובות משפחה שמזמנות מאבק על מבטים, ב"ה כמעט ולא השהיתי את העיניים ולא חזרתי למבט שני, אבל זה היה קשוח מאוד, אכלנו בחלל קטן, המון זמן של ארוחות ואפילו חלק מהתפילות היו שם, בלי להתכוון העיניים נופלות שוב ושוב, ושוב ושוב צריך להסיט אותן במהירות, ואחר כך את המחשבה, מתיש.

והכי קשה היה בכלל בתחום אחר, אחותי שתחי' ביקשה מכל משפחה להכין ברכה, ובכל סעודה כמה מהקרובים בירכו את החתן במגוון דרכים ואיחולים, דווקא חשבתי על משהו שחשבתי שהוא נחמד ויש לו ערך ושווה לומר אותו, לא מאולץ וסתמי, אבל קשה מאוד הדיבור בציבור, כאשר אני חייב ויש מועד ברור ואין לי דרך להתחמק אני בסוף עושה את זה, אבל זה קשה לי מאוד, אז בכל ארוחה כשביקשו ממני, התחמקתי ועברו למישהו אחר, אחר ס. הצהריים, אחותי הבהירה לי שחסר לי אם בסעודה שלישית לא אשא דברים, עניתי בחצי צחוק, אבל מבפנים שמחתי שהיא מעמידה אותי עם הגב לקיר, כי דווקא באיזה מקום רציתי לדבר, כי ציפיתי לתגובות המפרגנות שאחרי, ועדיין הייתי מאוד במתח, בסוף בסעודה קראו לדובר אחר דובר, ואני מבפנים מתפתל, בסוף התפללתי לרבש"ע ואמרתי לו מה שאתה רוצה יקרה. אם אתה רוצה שאדבר, אתה תדאג לזה וגם תשים לי את המילים הנכונות בפה, ואם אני לא אמור לדבר, תדאג גם לזה...
בסוף לא קראו לי, וזה מצד אחד שיחרר אותי ומצד שני ביאס אותי מאוד, הרגשתי קטן וחלש, הצטערתי שהייתה לי נקודה של ביטוי ובסוף היא לא התממשה והתבאסתי שאני לא מקבל את רצון ה' שבסוף יצא שלא דיברתי, בקיצור מנוהל ונזרק מצד לצד.
מתפלל לקבל את עצמי עם הפגמים שבי, מתפלל לשחרר את האחיזה שלי שנובעת מפחד במציאות המדומיינת שנראית לי נכונה ולהצליח לקבל את דרך הניהול של הקב"ה את עולמו, מתפלל למצוא דרכי ביטוי לעולם שלי, לכוחות שלי, ליכולות שלי, להצליח ליצור ולבנות ולתקן. מקבל את חוסר האונים שלי כרגע ואת החולשה שלי. לראות בעצמי את הטוב, לשמוח שהגעתי לאירוע משפחתי כשאני נקי כבר תקופה, את המאבק על המבטים שבסיכומו היו לי יותר הצלחות מנפילות וזה מדהים! קמתי למקווה ולותיקין בשבת בבוקר למרות העייפות הגדולה ולמרות שכמעט לא ישנתי בליל שישי, הצלחתי להקדיש זמן ללימוד במהלך השבת, הייתי בעל טוב, הייתי אבא טוב, הייתי בן טוב, למה אני לא רואה את כל זה??

מתפלל לטובך רבש"ע. האר אלי פניך. 

• תמשיך ותצליח

בס"ד

בחסד ה', קמ"ה ימי נקיות,

עשיתי לי מנהג מדי פעם לקרוא את פרק התהילים של מנין ימי הנקיות בו אני עומד באותו היום. רק להיום, לא חושב מה יקרה אחר כך,

מוצא המון החלמה והתמודדות בתהילות דוד, והיום מזמור קמ"ה, אומרים אותו לפחות שלוש פעמים ביום, קראתי אותו כעת והדברים מאירים באור שעד עכשיו הייתי עיוור לו:

א  תְּהִלָּה, לְדָוִד:
אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ;    וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ, לְעוֹלָם וָעֶד.
ב  בְּכָל-יוֹם אֲבָרְכֶךָּ;    וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ, לְעוֹלָם וָעֶד.
ג  גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד;    וְלִגְדֻלָּתוֹ, אֵין חֵקֶר.
ד  דּוֹר לְדוֹר, יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ;    וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ.
ה  הֲדַר, כְּבוֹד הוֹדֶךָ--    וְדִבְרֵי נִפְלְאֹתֶיךָ אָשִׂיחָה.
ו  וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ;    וּגְדֻלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה.
ז  זֵכֶר רַב-טוּבְךָ יַבִּיעוּ;    וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ.
ח  חַנּוּן וְרַחוּם ה';    אֶרֶךְ אַפַּיִם, וּגְדָל-חָסֶד.
ט  טוֹב-ה' לַכֹּל;    וְרַחֲמָיו, עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו.
י  יוֹדוּךָ ה', כָּל-מַעֲשֶׂיךָ;    וַחֲסִידֶיךָ, יְבָרְכוּכָה.
יא  כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ;    וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ.
יב  לְהוֹדִיעַ, לִבְנֵי הָאָדָם--גְּבוּרֹתָיו;    וּכְבוֹד, הֲדַר מַלְכוּתוֹ.
יג  מַלְכוּתְךָ, מַלְכוּת כָּל-עֹלָמִים;    וּמֶמְשַׁלְתְּךָ, בְּכָל-דּוֹר וָדֹר.
יד  סוֹמֵךְ ה', לְכָל-הַנֹּפְלִים;    וְזוֹקֵף, לְכָל-הַכְּפוּפִים.
טו  עֵינֵי-כֹל, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ;    וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת-אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
טז  פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ;    וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן.
יז  צַדִּיק ה', בְּכָל-דְּרָכָיו;    וְחָסִיד, בְּכָל-מַעֲשָׂיו.
יח  קָרוֹב ה', לְכָל-קֹרְאָיו--    לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.
יט  רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה;    וְאֶת-שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע, וְיוֹשִׁיעֵם.
כ  שׁוֹמֵר ה', אֶת-כָּל-אֹהֲבָיו;    וְאֵת כָּל-הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד.
כא  תְּהִלַּת ה', יְדַבֶּר-פִּי:    וִיבָרֵךְ כָּל-בָּשָׂר, שֵׁם קָדְשׁוֹ--לְעוֹלָם וָעֶד.

תודה,
עם כל הקושי, אחרי כל השנים, אחרי כל המרחק, למרות כל הנפילות, אתה עדיין שם, פה, בשבילי, מוכן עבורי רק שאפנה אליך, לא משנה מה עשיתי, רגע אחרי, אתה פה, רוצה בי, גיבור, צדיק, קרוב, חנון ורחום.
תהילת ה' ידבר פי. 

אוהב מעריך ומעריץ אחי היקר!
לוקח הרבה כוחות מהדרך שלך...
המשך דרך צלחה!

בס"ד

ברוך ה', נקי מכוחו 150 ימים, אחרי 21 שנים של נפילות בלתי פוסקות זה מעבר לכל תקווה ודמיון.

אבל בזמן האחרון מרגיש איך התודעה נעכרת, התאווה זוחלת מתחת לעור, הרגשות זועפים, רוצה להקדים תרופה, רוצה לקחת קדימה, רוצה לייצר תנופה מחדש, להתנגד לעייפות, לשחיקה, ליצור מומנט נגדי. 
אני שם לב, שלמרות שאין חיפוש תאווה אקטיבי ב"ה, משהו באינסטינקטיביות של ההתנגדות מתרופף, יש יותר ויותר זמנים של שוטטות חסרת פשר ומטרה ביוטיוב, יותר קווים עדינים של מחשבה נקייה שנחצים, ברחוב ובסיטואציה של מבטים, יותר ניסיון לתת הזדמנות שנייה למבט, קצת יותר התעכבות ומחשבות שעולות אחר כך.
מעבר לזה, עייפות החומר גדולה, התרופפות בלימוד ותפילות.

מחליט להקריב קורבן מאוד משמעותי עבורי ולקבל על עצמי, בלי-נדר ורק להיום, לוותר על הסמארטפון בשירותים, קצת מתבייש לכתוב את זה, לא יודע איך זה אצלכם, אצלי זה מוקד שקיעה, גם בלי תאווה, זמן מבוזבז של ישיבה, לא נוחה במיוחד, מול הנייד, שוב ושוב אותם אתרי חדשות וספורט, מרענן את יוטיוב שיציע לי עוד סרטונים שלא ראיתי יותר מ 5 פעמים, שיסיח לי לכל הרוחות את המחשבות מעצמי, שיתן לי בריחה דבילית מכלום לכלום, בזמן שהחיים, הבית, המשפחה מחכים לי שם בחוץ, זה כבר הפך לבדיחה במשפחה: "איפה אבא? בשירותים..." אוי לבושה..., המינימום של כל כניסה לשירותים הפך להיות בין 20 דקות ל 40 דקות, בקיצור, זה משהו שמוריד אותי למטה לגמרי, וכמובן שמגביר מאוד זמני נפילה פוטנציאליים, אני מתחיל בע"ה ספירה נוספת, רק להיום, לא להכניס את הטלפון לשירותים, מקווה להצליח לשתף על זה לפחות בהתחלה באופן יום-יומי. צריך על זה חיזוק גדול, צריך אתכם איתי בזה כי זה קשוח עלי. מקווה שלא קופץ מעל הפופיק. וגם אם כן, אז רק להיום. 

אולי הצעד הבא יהיה להתחיל, לכבוד הקיץ, ספירה על מבטים... בע"ה.

(מוקדש ל אחת שאלתי היקר על ההשראה)

בס"ד

ב"ה נקי 151 מפור', אוננות, חיפושי תאווה והתסכלויות בתאווה.
ב"ה נקי 1 ימים מכניסה עם הסמארטפון לשירותים. בחישוב פשוט הרווחתי כבר יותר משעתיים של זמן מבוזבז. מרגיש איך הויתור משחרר אותי. תודה. 

אלוף.. אני חושב שכככל משחררים יותר מתאווה... מרגישים בחיים האישיים שחרור ענק יותר..

בס"ד

ב"ה, בחסדו עלי,
נקי 152 ימים.
יום 2 בלי טלפון בשירותים. מרגיש שיחרור, מרגיש יותר יכולת לנהל ולהוביל את עצמי. ב"ה.

כמו כן, אסירות תודה על ויתור על מבטים, נשים יפות מאוד, צנועות או לא, קולט בזווית העין, תוך כדי קניות או הליכה במרחב ציבורי, הנטייה היא קודם כל לתת עוד מבט, לבדוק מי זו, נטייה לחוש עניין וסקרנות כלפיה, כאילו משהו מחבר בינינו, אולם אני מבין שאין לי שום שייכות אליהם, אין חלק בהם, אין לי עניין בהם, לא איבדתי שם שום דבר ואין לי מה לבדוק מי זו ומה זו, מוריד את הראש, חצי חיוך לעצמי, מאחל להם רק טוב, אושר ושפע וממשיך הלאה. תחילת הויתור בתחושת כיווץ והצטמצמות לד' אמותיי, כאילו אני מוותר על משהו שמגיע לי, שייך לי, אחר כך, הכרה בחוסר אונים שלי מול זה, הבנה שהתאווה תגיע אם אמשיך, סופו של הויתור בתחושת קלילות והתרחבות פנימית מתוך חופש. דווקא הויתור על שימוש במשהו שהוא לא שלי לא מעמיס עלי ליכלוכים וסיבוכים, מברר אותי, מגדיר אותי ומתקן אותי. אסירות תודה. ממש. 

וואו מדהים..
הוויתור על, הסקרנות במבט על נשים ברחוב... 
זה גם גאווה לך.. תכלס אני מאמין שנשים מרגישות שאתה נועץ בהם עיניים. (אני מדבר כמובן על כולם לא אליך ספציפית) 
אתה מכובד יותר כשאתה שומר... אני חושב שראוי לעשות את זה גם בצורה מכבדת וזה אומר מבחינתי לא להבליט את שמירת העיניים לעוברי אורח.. (זה כמובן רק דעתי) 
בהצלחה... כל הכבוד לך.. 

בס''ד 

ב''ה נקי 153 ימים בכוחו וחסדו המוחלט. 
נקי 3 ימים משהייה בשירותים עם הטלפון. 

מרגיש: פנוי יותר לחיות את החיים. זה לא קל החיים. בטח בלי נתיבי בריחה וריגושי סרק. אבל זה מה שיש. 
''לא אמות כי אחיה''

בס"ד

ב"ה נקי 154 ימים מפורנו, אוננות וחיפושי תאווה.
ב"ה יום 4 להימנעות מהכנסת טלפון לשירותים.
ההרגל מתחיל לתפוס. הלילה הייתי מחוץ לבית, אז נאלצתי להיכנס עם אך הצלחתי להשאיר אותו בכיס למרות האינסטינקט לשלוח יד ולהתחיל לגלוש... ובהזדמנויות שקרו אחר-כך הצלחתי להשאיר אותו בתיק.  
הבוקר בתפילה, לראשונה מזה תקופה ארוכה, היו לי התקפות קשות של פנטזיות, ניסיתי לא לתת להן מקום, הן הגיעו בגלים והכניסו אותי לעוררות אך ב"ה אחרי כמה דקות הגל עבר. 

תודה על ההחלמה. חסד מוחלט.

בס"ד

ב"ה נקי 163 ימים. בחסדו. 
נמנע 13 ימים משימוש וכשאפשרי גם מהכנסה של הסמארטפון לשירותים. ברכה גדולה. 

מצד אחד מרגיש שמתגבשת יציבות בהחלמה. סיטואציות שבעבר הביאו לנפילה בטוחה כבר כמעט ולא מהווים טריגר. מצד שני חש ומבין כל הזמן עד כמה התאווה יכולה להתפרץ אם רק אאכיל אותה. איך חשיפה, כניעה למבטים, הימשכות לפנטזיות יביאו אותי ברגעים ספורים לחוסר שליטה והידרדרות מהירה לנפילה.

אז הרבה תחינה ותפילה על הנקיות של כל יום. רק להיום. להביע נכונות לוויתור על כל הנאה אפשרית העלולה להגיע מתאווה. הודאה מעומק הלב בסופו של כל יום נקי.
ולחיות את המורכבות, מצד אחד ביטחון ושמחה ומצד שני דריכות וערנות.

לישועתך קיוויתי ה'. 

וואו זעיר אנפין! כל הכבוד!!! ממש מספרים מרשימים, אבל! תזהר מהמספרים האלה שלא יהוו מלכודת עבורך. קח כל יום בפני עצמו. כמובן מאוד לשמוח על סך ימי נקיות גבוהים כל כך, אבל התאווה שלנו היא חמקמקה, רגע אחד של חוסר תשומת לב ואתה יכול למצוא את עצמך נופל לבור.
לגבי עניין השירותים, יש ספרי שהם לא בקדושה שאני רוצה לקרוא ולא מספיק, אז יש לי בשירותים איזה ספר שמעניין אותי וכל פעם אני מתקדם בו קצת מאשר שהוא מחוץ לשירותים ובקושי אני קורא בו..
אוהבים אותך!! אלוף

בס"ד

תודה, גם אם באיחור, משתוקק ושמח על התגובות והחיזוק.

מודה לא-להים על הנקיות. נקי 167 ימים מפורנו, אוננות, מבטים וחיפושי תאווה. 
ב"ה ב 17 הימים האחרונים נכנסתי בכוונה עם הסמארטפון לשירותים רק פעם אחת עקב אילוצי עבודה. ב"ה רק טיפלתי בכמה עניינים ולא גלשתי אחר כך כבידור. לא יאומן כמה זמן ביום זה מפנה לי ההימנעות הפשוטה הזו. ב"ה.

עברתי בשבוע האחרון יום הולדת 42 ולראשונה מגיל 21, לפני 21 שנים, ציינתי את היום הזה כשאני נקי תקופה משמעותית. איזו רעננות. שמחה פשוטה על עצם קיומי, חשבון נפש נוקב אך כזה שלוקח קדימה ולא רק רואה שחור וב"ה מנסה להיות מחובר. 

הייתה לי מעידה השבוע, כתבה שמהכותרת שלה הבנתי שיכולה לכלול תוכן לא צנוע, בכל זאת נכנסתי, אמנם ברגע שנתקלתי בתמונה האכן לא צנועה, יצאתי מייד.  זה שיצאתי ישר זו התקדמות אדירה, אך הכניסה המודעת לתוכן שעלול להיות לא צנוע זו מעידה. החלטתי למחוק את האתר הזה מרשימת האפשרויות. ברור לי שהאתר הוא לא הבעיה אלא אני, אבל זו אמירה, הייתה פה תקלה שמצריכה תיקון. 

תקופת הקיץ תמיד מהווה עבורי, בעיסוקי, תקופה מאוד עמוסה אשר מולידה לחצים ומועקות, אשר בתורם מגבירים אצלי את תחושת חוסר הערך ו"משאלות המוות", כך אני קורא לזה, לצד בעצמי שרק רוצה לחדול מלהתקיים, לא להיות, לא להיכשל, לא לפחד, לא לחוות מועקה, בדרך כלל מרימות ראש, מכשילות אותי ומפילות אותי שוב ושוב לתאווה. הקיץ הלחצים לא פחות דוחקים ומכאיבים אפילו יותר. אני מרגיש את החולשה ואת הדחף החזק יותר, ליפול.
געגועים רדומים לסצנות ולסרטים שעוד רובצים להם בזיכרון הקשיח, מתעוררים וכאילו עובדים מאליהם.

ב"ה מחזיק. מתפלל יום יום על הנקיות, גם אם אני לא כותב כל יום, אני נכנס וקורא שיתופים ומשתדל להישאר בהחלמה. מקווה לטוב ומנסה להגביר את הטוב.

ב"ה מקבל הרבה כוחות מהחברים פה ומהאתר. תודה.