ברוכים הבאים, אורח

רק תפילה אשא
(0 צופה) 

נושא: רק תפילה אשא 6349 צפיות

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135247

  • קדימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 371 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 494

היסוד שאמר מתרפא נכתב בשמונה פרקים להרמב"ם בעניין תיקון המידות.

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135284

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238

בס"ד

חסדי ה' נקי מכוחו 74 ימים.

בעקבות הפוסט החזק הזה: 

gye.org.il/forum/13-%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9D-%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA-12-%D7%A6%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%9D/10688-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%94-%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9D
(מניח שיש דרך לקצר את הלינק...)

כתבתי לו תגובה ממקום באמת מוטרד, עשר שמעון הנפלא הגיב, ורק אחרי יומיים מצאתי דרך להבין, אולי את מה שהתכוונת...

עלה לי זיכרון ילדות:
אני ילד שלישי ונולדתי די צמוד לאחותי הגדולה ואחי הבכור. אימי ויתרה על קריירה והפכה להיות עקרת בית, כאשר אבי עבד מאוד קשה ועד שעות מאוחרות, אף פעם לא הבנתי אם זה היה אילוץ או מרצון ההישארות שלה איתנו בבית, אבל היא בטוח לא אהבה את זה, להיות עם שלושה ילדים קטנים בבית כל היום. הזיכרונות הכי מוקדמים שלי מכילים הרבה תמונות של אימי היקרה כאשר היא סובלת מ: עייפות, עצבים, כעס חסר פורפורציות או פשר ואפילו עצבות. אולי זה לא היה כ"כ חריג עבור אמא צעירה לשלושה זאטוטים שובבים ורק אני ברגישותי חוויתי את זה בעוצמות גבוהות במיוחד. אבל זה כן היה משהו שעיצב אותי. אני זוכר במיוחד סיטואציות בהם היא הייתה כבר כל כך עצבנית שהיא, כמו הילדים הקטנים שעושים את זה באיום מגוחך, הייתה מודיעה לנו שהיא עוזבת את הבית, לוקחת ארנק או משהו ויוצאת בהפגנתיות. זה כבר היה קצת מצחיק, אבל רק אחרי שקצת גדלתי, בפעם הראשונה שהיא עשתה את הסצנה הזו ועליה אני רוצה להרחיב, הייתי מאוד צעיר ולקחתי את האיום הזה לגמרי ברצינות. זה היה כבר סוף של ערב, כנראה מתיש במיוחד עבורה, לא זוכר מה עשינו קודם, אבל כנראה שעלינו לה לגמרי על כל העצבים, אבי עדיין לא חזר מהעבודה, שלושתנו היינו במיטות האור מכובה, אבל עדיין היא כבר הייתה לגמרי בקריזה, וככה היא צועקת עלינו וצורחת על זה שנמאס לה והיא הולכת ודי, היא לקחת איזה סל כביסה ויצאה מחדר שלנו כשהיא טורקת את הדלת. כאמור אני הייתי הכי צעיר, גיל ארבע אולי, ובאמת חששתי שהיא הולכת לעזוב אותנו לבד, בבית לבד, בלילה וללכת, לעזוב, לתמיד. והתחלתי לצעוק, צעקתי: אמא! אמא!" בלי להפסיק ובפחד איום, האחים שלי ניסו להסות אותי, הם היו גדולים, הם הבינו שהיא לא הולכת לשום מקום, אבל הם גם הבינו שלא כדאי עכשיו לעצבן אותה עוד יותר, אני רק פחדתי שהיא באמת תלך. לא הייתי מוכן לחוות את הפחד הזה של להיות בלי אמא, גם אם היא כועסת מאוד ואולי אפילו תכעס עלי עוד יותר, לא הייתי מוכן להיות ילד בעולם בלי אמא, לאחר כמה דקות שאני צועק, היא באמת חזרה לחדר, ובאמת חזרה אפילו עוד יותר עצבנית, אבל לי זה לא היה אכפת. רק רציתי אותה, עם כל הכעס שלה, רק רציתי לדעת שהיא פה ולא הולכת לשום מקום. רק רציתי להיות בטוח שיש לי אמא ושהיא לא עוזבת אותי.
הזיכרון של הסיטואציה הזו מצליח קצת להמחיש לי את ההבנה מה זה אמונה. אמונה זה לא רק לקיים מצוות. כי לקיים מצוות זה להיות בסדר. וזה חשוב והכל, אבל מה לעשות אנחנו יצירי חומר וגם אם מאוד נתאמץ, לא נהיה מושלמים ולא תמיד נהיה בסדר ויהיו זמנים בהם נרגיש שאנחנו מעצבנים ממש את הקב"ה, אבל פה נכנסת האמונה, כשאני מאמין שהכל מכוחו ובלעדיו אני לא, ורק אליו יש לפנות, אז לא מעניין אותי אם אני בסדר או לא, אני פונה, אני מתחנן, אני צועק, וגם אם פספסתי תפילה במניין או ברכת המזון, הוא עדיין חייב להיות נוכח עבורי כי לחיות בלעדיו זה הרבה יותר מפחיד אותי מאשר ה"כעס" שלו עלי שהייתי לא בסדר. וגם אם אתמול לא קמתי, ולא התפללתי וגם מעדתי בשמירת העיניים, אני פונה אליו היום ומתחנן בפניו שייתן לי עוד יום נקי, לא כי מגיע לי, ולא כי אני בסדר אלא כי בלעדיו אני פשוט לא יכול. וברור לי ופשוט לי שדווקא אז כשאני לא בסדר, הוא רוצה שאפנה אליו, כי זה להאמין בו. כי אם לא אליו אז למי?
אני כל החיים מתנהל מול הקב"ה בחשבונאות ובטוח שכך הוא מולי. וברור "שכל האומר שהקב"ה ותרן וכו'..."  אבל רק עכשיו אני מבין, יותר נכון חש בחוויה, שזה רובד אחד של קיום מצוות ושל זכויות וחובות, יש רובד עמוק יותר של אמונה. ואמונה תמיד יש. הרי ממי אני בורח כשאני מסיב את פני  ממנו ית' ומקווה שכמו שאני לא רואה אותו הוא לא רואה אותי...
מקווה שהצלחתי להסביר את הכוונה ולהמחיש את הרעיון. לי זה עזר. 

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135293

  • מתרפא
  • רצף ניקיון נוכחי: 210 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 1898

וואו איזה פוסט מרגש וחזק! ממש נהניתי לקרוא. תודה לך על השיתוף הזה ושאפו על הכתיבה המרתקת!

אוהבים אותך!

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135307

  • KeepMovingForward
  • רצף ניקיון נוכחי: 5 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 469

התחברתי מאוד אחי היקר
כתיבה יפה מאוד.

בענין דומה חשבתי על ברכת שומע תפילה - לא חותמים עונה לתפילה אלא שומע תפילה
כלומר אנחנו מבקשים שד' כמו אבא אוהב יהיה שם כדי לשמוע אותנו
אני לא מבקש ממנו שיהיה עבד שלי ושיענה לתפילות שלי. הוא לא תלוי בי.
אני מבקש שיקשיב לי. ואולי אני גם מזכיר לעצמי על הדרך שיש מי שמקשיב לי ומתענין בי
איפה שאני לא נמצא, הוא איתי בצרה ושומע את זעקתי וכאבי.
עצם הפניה לד' היא הענין ולא הציפיה שיעשה מה שבא לי שיקרה...

אוהב המון אחי תודה רבה והמשך דרך צלחה ושפויה

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135378

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238

בס''ד 

אין הרבה מה לשתף. רק כדי לא לצאת לגמרי מהרצף. 

ב''ה נקי בחסדו 77 ימים. 

ממשיך, יציב באופן יחסי ושמח ברוגע. 

עייף מאוד, עומס פיזי גדול. מקווה לנוח בשבת כי אני מרגיש כבר איך זה משפיע על העמידות הנפשית. 

מתפלל להמשך נקיות מכוחו ומודה מאוד על התקופה האחרונה. 

שבת שלום, חברים. 

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135429

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238

בס''ד 

ב''ה נקי 79 ימים. לגמרי מכוחו. 

משתף שהייתה שבת חריגה מבחינת ההתמודדות מול מחשבות ופנטזיות. ב''ה לא נחצו גבולות אך הוצרכתי כמה פעמים למסור ולהיכנע כדי לחזור לנשום ולא להעמיק בדמיונות.
כמו כן, וזה ודאי קשור, התארחו בשבת בקרבת מקום מגורי קבוצת נשים והן הגיעו גם לבית הכנסת, היו לי במהלך השבת כמה מפגשים אקראיים איתם ואחת מהן צדה את עיני באופן פתאומי ובמבט ראשון. זו גם הייתה התמודדות, ב''ה, הצלחתי להימנע ממחשבות יזומות עליה ובפעמים האחרות שפגשתי בה, נמנעתי מקשר עין וממבט מכוון הנאה. בעבר הייתי שולח מבטים ארוכים ובוחנים, יוזם התקרבות, תקשורת, מחשבות וכו' וכעת חשתי, פעם ראשונה מתחילת תקופת הנקיות הנוכחית, כיצד אני מושלך לזירת התמודדות מוכרת וזכורה לרע מאינסוף מצבי נפילה בעבר, וכיצד למרות שהיא כן תפסה את עיני ומעט מחשבות, כיצד הרבה יותר קל לי לשחרר, ולהעביר אותה בהינף יד, גם אם קצת יגע, מעלי.

מרגיש שזה זמן להתקדם. לא לדרוך במקום. לחשוב מהו הצעד הבא עבורי בהחלמה וללכת עליו מתוך יוזמה ובלי פחד. 

אולי קבוצות? אולי לקרוא וללמוד צעדים ולכתוב לעצמי?  אשמח לעצתכם וניסיונכם. 

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135474

  • KeepMovingForward
  • רצף ניקיון נוכחי: 5 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 469

אחי היקר שמחתי מאוד לשמוע על ההתמודדות שלך ועל המבט שלך על ההתקדמות.
זה מדהים וחשוב שאתה חושב איך אתה היית פעם ואיך אתה היום.
אם היית משווה את עמך לאחרים אז היית אוכל את עצמך על הקצת הטפל שכן חשבת... ישר כוח!

מסכים מאוד עם הגישה של התקדמות.
לגבי קבוצות - שווה לדבר עם חברים עם נסיון בקבוצות אם זה מתאים לך
ואם אתה מרגיש חוסר מסוים אז לגמרי שווה לנסות.
אני אישית גם בתקופה טובה ואצלי ה'לא להישאר במקום' מתבטא במחשבות שלי על סופשים שיגיעו ועל בין הזמנים למרות שזה עוד רחוק, עדין מניח את זה במחשבה ומתעסק בזה. להבדיל בבחינת 'לעסוק בדברי תורה'...  להמשיך להתעסק וללוש את הבצק...

בע"ה מתפלל על כולנו שנמשיך להתקדם ונשים לנגד עינינו "ועתה ישראל מה ד' אלוקיך שואל מעימך..."
אגב אותו ענין, ממש רואים בחוש שביבי אור מהכוונה האלוקית בבעיות שהחליט להביא עלינו דווקא. לקדם אותנו בעניינים מסוימים.

אוהב המון! בהצלחה!

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135523

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238

נקי, שמח ויציב. 82 ימים בחסדו.

אתמול ראיתי אישה יפה. ממש יפת-תואר. נתקלתי בה בסופר. בהתחלה בכניסה ישר אחרי השומר, הצלחתי מהר להסיט את המבט ולהמשיך הלאה, זה לא חדר פנימה, אחר כך במעבר הצר בין הירקות לקפואים נתקעתי מאחוריה, וזה לקח כמה שניות עד שהצלחתי לעבור אותה ובינתיים לא הייתה לי ברירה/הייתה לי הזדמנות (מחק את המיותר) למבט בוחן יותר. זה כבר חדר פנימה. לגמרי. היא הייתה יפה, עדינה כמעט הייתי אומר כמעט אצילית. זה לא היה מעורר תאווה, לא היה שם משהו מוחצן מבחינה מינית, ועדיין זה זרק אותי למקום אחר שמזמן לא ביקרתי בו. כאילו התאהבתי בה כהרף עין, כאילו כבר ייחסתי לה תכונות אופי רק על סמך המראה החיצוני בה היא בורכה...

היא הייתה עם שלושה ילדים קטנים, שניים מחזיקים לה את החצאית, ועוד תינוק תלוי לה על יד אחת, וביד השנייה היא דחפה עגלת תינוק בה היא הניחה מצרכים, היה לה מאוד לא נוח, אפילו עגלת קניות לא היה לה, ליבי יצא אליה, ישר באופן אינסטינקטיבי נדחפתי להציע לה עזרה, להביא לה עגלה, משהו... התעשתי ובכוח התנתקתי ופניתי הצידה. הצלחתי. בניגוד לעבר, הצלחתי. לא המשכתי לבהות, לא עקבתי אחריה באגביות מטרידה ולא חיפשתי אותה בין המעברים, אפילו לא קיוויתי לפגוש בה שוב בקופות, טוב אולי קצת...

זו הייתה חוויה שזרקה אותי למקום אחר. ניסיתי לחשוב מה קרה כאן, זה לא היה כמו לפגוש תמונה או מראה של אישה חשופה, הגירוי לא היה ישיר ומובהק מצד אחד, מצד שני ברור שאם הייתי ממשיך להיות מובל על-ידו, הייתי מגיע למקום של תאווה ואולי די בוודאות נפילה. אני מכיר את זה. חשבתי על החוויה שלי במפגש עם יופי בכלל ובפרט עם יופי נשי. מה קורה לי שם ואיך זה מזעזע את עולמי? אני חושב שמפגש כזה גורם לי התנגשות מול קושי ופגם אופי מאוד בסיסי וראשוני שלי. מאז שאני צעיר אני לא מרוצה מהמראה שלי, לא מרוצה באופן קיצוני, הייתי מדמיין את עצמי במשך שעות, נראה אחרת, בפנים, במבנה הגוף, יפה יותר, גבוה יותר, חזק יותר, המראה שלי שם אותי במקום בו אני לא בטוח, לא מרוצה, לא מוערך (לדעתי) ובפשטות אני רוצה להיות מישהו אחר, לחיות חיים אחרים.

במובן הזה אשתי, אותה אני מאוד אוהב, לא העניקה לי את זה. היא נאה באופן סטנדרטי ולא משהו מסדר גודל אחר וכמובן שטוב שכך, מערכת יחסים עם אישה יפה-מאוד הייתה עלולה להיות לי מאוד לא בריאה ומאוד לא בטוחה. ובכל זאת, למרות שברוב הזמן אני מנסה וגם מצליח להיות שמח בחלקי, בעולמי ובחלקת הא-לוהים הקטנה שלי, מפגש חזיתי ומקרוב עם יופי נשי בולט (בעבר גם יופי גברי היה מטלטל אותי, היום הרבה פחות) עוקר אותי מהמקום הבטוח וזורק אותי חזרה למקום שמשתוקק וכמה להיות מישהו אחר שחיי חיים אחרים עם אישה אחרת... ובאמת פעמים רבות ההתמודדות שלי עם המקום הזה, עם תחושת החוסר הזאת, הובילה אותי לשיטוט וחיפוש יופי/משמעות/ערך במקומות שמוכרים תועבה כיופי, שם יכולתי, כביכול, "לרכוש בעלות" על כל אישה יפה בה חפצתי ולחוש את עצמי ראוי, גם אם לכמה רגעים, ליופי הזה... זה כרגע מה שאני מבין מזה.

אני מבין היום שזה ריק. יופי חיצוני יכול להיות קליפה ריקה. אין לי משהו אחר לחפש. אין לי חיים אחרים אי שם שראוי יותר לחיות אותם. אני מתפלל להצליח רק לשמוח בי, בחלקי, באשתי. בע"ה.

נערך לאחרונה: לפני 2 שנים, 11 חודשים על ידי זעיר אנפין.

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135528

  • בוגי
  • מנותק
  • חבר ותיק
  • הודעות: 73

יישר כוח גדול.

יפים הדברים לאומרם.

אהבתי מאוד את דבריך (כמו בדרך כלל).

תודה שאתה משתף אותנו.
בכל מקום אחר היו צריכים לשלם על תכנים עמוקים שכאלו

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135558

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238

בס''ד 

תודה רבה בוגי. משמעותי לי לדעת שהדברים שאני משתף נוגעים באנשים אחרים. 

חסדי ה'. 82 ימים. מכוחו ובטובו. 

נושא שמטריד אותי ( בהמשך לתודה לבוגי היקר):

הצורך שלי באישור ובאישוש, בהערכה, בחיזוק תמידי שאני ראוי, שאני רצוי מוצא ביטוי חריף ומוגזם דרך הנוכחות שלי פה בפורום. זה מחזק ומחזיר אותי לתלות, פתיחה חוזרת ונישנת של האתר, בדיקות אובססיביות האם הגיבו, האם העלו פוסט חדש, כמה הגיבו לי, כמה הגיבו לו, למה הגיבו לו, למה לא הגיבו לי וכן על זו הדרך... מעייף. מתיש. פתטי. ודאי לא מרגיש כמו החלמה. זה כבר יותר מטריד אותי מהתאווה. בבקרים האחרונים זה כבר מקדים את המודה אני... עוד לפני אני מרענן את המייל לראות מה חדש...  חייב לשים לזה סוף. 
האם לכתוב את זה זה צעד בכיוון הנכון? ההיפך¿  לא יודע עייפתי. 

מצד שני, ברור שזה פגם שקיים אצלי מקדמת דנא, ואולי זה הפגם. והוא לא התחיל פה והיום. רק כעת במצב שאין לו את "מוצץ" התאווה כדי להשקיט אותו ולטמטם את התודעה אז הוא צף יותר ועולה יותר ורק נדמה לי שהחלפתי סוס צולע בחמור עיוור. אלא באמת יש כאן התקדמות. ככל שהכאב מתמרכז ומתקרב לנקודת הליבה זה סימן להחלמה. אולי. ה' יעזור. 

שוב לתובנות אשמח. וגם האגו שלי יודה על איזו עצם...

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135563

  • עשר שמעון
  • רצף ניקיון נוכחי: 406 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 863

אוהבים אותך כמו שאתה בדיוק!
מאוד מזדהה עם כל מלה שכתבת, על הרצון לקבל פידבק, והאובססיה של רענון האתר... 
מסכים איתך מאוד שזה לא בעיה של האתר... אלא האתר הוא סימפטום..  
מאוד מרגיש את הדברים שלך, הרבה חברים שכתבו פה גם מרגישים את זה,וכנראה שזה טבעי ונורמלי, 
אומר רק שלדעת שאני צריך אישור זה הרבה יותר טוב מלרצות אישור ולא להיות מודע לזה... 
זה עוזר לשתף לצחוק על זה,ולאט לאט כשעובדים נכון האובססיה משתחררת,
וככל שמתקרבים לאלוקים מרגשים יותר בטחון ושלווה, 
אני זוכר פוסטים שכתבתי והשקעתי בהם את הנשמה וכשראיתי שלא הגיבו לי כלום....ולאיזה מעפן שכתב כמה שטויות בשרשור שלו כולם הגיבו,אני זוכר כמה זה ניהל אותי, 
אז מרגיש אותך מאוד אחי!!

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135565

  • מתרפא
  • רצף ניקיון נוכחי: 210 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 1898
זעיר אנפין כתב on 21 אפר' 2021 18:04:


מצד שני, ברור שזה פגם שקיים אצלי מקדמת דנא, ואולי זה הפגם. והוא לא התחיל פה והיום. רק כעת במצב שאין לו את "מוצץ" התאווה כדי להשקיט אותו ולטמטם את התודעה אז הוא צף יותר ועולה יותר ורק נדמה לי שהחלפתי סוס צולע בחמור עיוור. אלא באמת יש כאן התקדמות. ככל שהכאב מתמרכז ומתקרב לנקודת הליבה זה סימן להחלמה. אולי. ה' יעזור. 

שוב לתובנות אשמח. וגם האגו שלי יודה על איזו עצם...


מדהים ולעניות דעתי מדוייק!

זה בדיוק התהליך שהיה אצלי, פתאום שמתי לב לדברים כאלה.
עבורי- הפגמים האלה מעולם היו שם. החוסר יכולת להתמודד איתם גרמה לבריחה מהם שגרמה לחוסר מודעות כלפיהם. רק כשהתחלתי להפסיק להשתמש התחלתי להבחין בכל מיני רגשות מסוג זה.

עבורי זאת בדיוק הבעיה בחיים. הפורננות זה הפתרון שמצאתי כדי להשקיט את הרעש והסבל אצלי כשפעלתי מתוך פגמי האופי האלה ולא קיבלתי מה שרציתי.

זה פוסט מיוחד מה שכתבת שיש בו המון המון החלמה והוא נוגע בדיוק בנקודה של ההתמכרות הבריחה ותחילת תהליך הפיכחון! תודה לך!

אוהבים

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135567

  • שמח בחלקי
  • רצף ניקיון נוכחי: 623 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 484

זעיר אנפין היקר, כאן אתה יכול להיות מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה. כאן אתה מבטא את עצמך בכל דרך שתבחר. מסכים שאף על פי כן עדיין אנחנו יכולים להיכנס לאיזה תבניות שנבנות לנו בתוך קבוצה, הדמות אותה אנחנו מציגים בתוך הקבוצה, מעין אלתגר אגו, כאן אנחנו מזינים וניזונים, פורקים ולומדים.

תודה לך על המודעות, של תשומת לב, זה בדיוק ההחלמה, ההתבוננות הזאת, המודעות לקורה איתך בתוך הקבוצה, הפידבק אותו אתה מקבל, המילים שהיוצאות מתוך תת המודע שלך גם מלמדים אותך לגבי עצמך.

כאן אתה מוציא חלקים פנימיים המהווים עבורך מתנה של הכרות עצמית מעמיקה יותר.

ביטאת בצורה מיטיבה דברים שגם אני יכול להרגיש כאן מדי פעם לפעם, הכל חלק מהשתתפות בקבוצה.

אוהב אותך ומאוד נהנה לקרוא את הדברים שאתה כותב ומשתף מעולמך הפנימי

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135568

  • gidi
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 702

מצטרף ומזדהה עם הדברים.
גם לי יש את הפגם אופי הזה לרענן ולבדוק את מספר הצפיות ואם שלחו לי הודעה או  אם הייתה איזו התייחסות.
זה גם משהו חולה שאני כאילו מנסה ליצור תחרות גם מול אחרים ולראות שאני מספיק מעניין ואיך זה שלא התייחסו אחרי ששפכתי את הלב ודברי "חוכמה" שכתבתי (חח ממש).

אבל בכנות אני שם לב גם לצד נוסף בזה עכשיו, אם אני רואה שלא מגיבים לי ולא מתייחסים זה גורם לי להרגיש שאני משתף לעצמי, אין לי תלונות או ביקורת מאחרים אבל זה כאילו אני עדיין עם זה לבד ואולי יש בזה משהו.
יש תקופות שאין התייחסות למה שאני כותב ואז כבר יורדת המוטיבציה לשתף פה והרבה דברים משמעותיים שאני עובר כבר לא נכתבים ומשותפים.
וזה אולי בסדר שזה ככה כי בסוף אני לא בא להתמודד עם זה לבד, אני צריך את הכח והתמיכה של החברים וזה גם מה שמספקים בתוכנית ואחד הדברים שעוזרים.
אז זה הגיוני לגמרי שלא יתייחסו למה שאני כותב ולא כל אחד ישב לקרוא את המגילות של כולם אז לפעמים אני מוותר או רואה חוסר טעם לכתוב פה ובמקום זה מחפש לשתף חבר בשיחה או בווצאפ.

לפעמים שאני מרגיש צורך בעיקר לעשות סדר לעצמי ולראות איפה אני עומד בהחלמה זה גורם לי בכל זאת לכתוב..

קצת סדר על עצמי 
הפעם הראשונה שלי באתר , הפעם הראשונה שלי בקבוצות
יומן המסע שלי  , ציון דרך שנה נקיות
ההתלבטות שלי לגבי נישואים

~~~מידע על הכלי העיקרי של ההחלמה - קבוצות SA~~~

צעד 0  , יומן צעד ראשון

**כל מי שמעוניין לגבי הכוונה, עזרה או כל שאלה לגבי קבוצות SA מוזמן ליצור איתי קשר בפרטי ואשמח לעזור.

תגובה: רק תפילה אשא לפני 2 שנים, 11 חודשים #135579

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238

בס"ד

ישתבח שמו נקי 83 ימים. לא מובן מאליו ולא מכוחי. כל יום זה חסד. תודה. 

תודה למגיבים. חשפתי חלק ממני שאני באמת מתבייש בו. יותר מהתאווה אפילו, בכל זאת זה הנושא פה.. ואיכשהו יותר קל לי להודות שאני מכור לפורנו ואוננות מאשר להודות שיש בי חולשה שגורמת לי להיות קטנוני, נזקק ומרוכז בעצמי עד כדי גיחוך. התגובות שלכם הופכות את זה ליותר קל, או לפחות נסבל. זה נהיה הגיוני ונורמלי גם לחוש את הפגמים האלה וגם לשתף עליהם. וגם אם זה לא עוזר לעצם הבעיה, כל חמש דקות לבדוק אם יש עוד תגובה ואחרי אחת לרצות עוד ועוד והבור ריק ואיננו מלא... לפחות להרגיש שאני בחברה טובה. 

עשר שמעון היקר - תודה על תגובה מחבקת ומחזקת מצד אחד ומצד שני גם מעיפה קדימה, לשתף את זה (למרות שהיצר לחש לי אתמול, מה אתה מפרסם? אתה סתם מחפש עוד דרך לסחוט תגובות... ואולי הוא צדק, אבל הדרך להחלמה מבחינתי עוברת בהבנה שלבד אני לא יכול...), לצחוק את זה ולהגיע לקרבת א-לוהים. כל-כך נכון. שם אני תמיד רצוי, בדיוק כמו שאני. או לפחות להתפלל על לחוש את זה, להאמין את זה. 

מתרפא ו שמח בחלקי היקרים - תודה על האישוש. על החיזוק שכן, שזה נכון ושזה בדרך הנכונה. ושלזהות את הנקודות האלה, להעלות אותם למודעות, לשתף לגביהם זה כלי נכון בהחלמה.

משתוקק יקר - אני מרגיש שזה פגם כי זה סוחט אותי ומתיש אותי. כי זה גורם לי להתנהג ולהרגיש קטן וחלש, למשל: לשקול אם להגיב לחבר בפורום כדי לא להוסיף לו תגובות (בחייאתתת... מה נסגר???) תלות בתגובות, פותח מיליונתלאפים פעמים את הפלאפון ביום לא כי אני צריך משהו אלא רק כדי לבדוק מה השתנה ומי והגיב ומה... כל המופע הזה מוליך אותי פנימה לזיהוי נקודה חלשה בתוכי ולא בריאה. אפשר לקרוא לזה פגם, או קושי או חולשה זה לא משנה כל-כך... ולדעתי חלק מההתמודדות שלי מול התאווה קשורה לעניין הזה. 

בכל אופן אני לומד מזה שלצאת מעצמי. זה מחוייב. אין החלמה בלי זה. בלי לתת, בלי לעזור לאחרים, בלי להגיב ולחזק אחרים. שנזכה. 

זמן ליצירת דף: 1.15 שניות

Are you sure?

כן