בס"ד
תודה רבה למגיבים. מעדכן שב"ה אני עדיין בטוב ובנקיות. מודה לה' על כל יום. מוצא את עצמי מתפקד בטוב בכל המישורים כבר תקופה ארוכה. בעצם בחפיפה ל 47 ימי הנקיות בחסדי ה'. קם בבוקר, תפילה, תורה, עבודה, כושר גופני, שמירת עיניים וגבולות, מרגיש מאוזן ומצליח לא לאבד פוקוס. גם כאשר עולה אופציה, לדוגמא תחילת מראה חושף או משהו בסגנון (הזכרתי שאני עובד גם עם נשים...) מצליח להישאר במבט שטחי, לעבור הלאה ולא לתת למראה לעבור לתודעה ולהפעיל אותי, כמו מחשבה או זיכרון מלוכלך שפשוט מדפדפים הלאה... כמובן בחסדי ה'.
גם בבית אני מוצא את עצמי במוד נתינה, מצליח לא להיות שקוע בעצמי, להיות קשוב באופן יחסי, וגם להתמודד מול ביקורת או רוגז מצד אשתי בצורה שקולה. מקבל, נכנע, מוסר את התחושות הקשות שעולות כלפי מעלה, ונפתח לאופציה אחרת.
בדיוק אתמול בערב, הייתי עסוק עדכון הודעה כאן בשירשור, ופתאום אשתי התישבה לידי והטיחה בי ביקורת, מובן, לחצים ערב פסח, עומס, היא לא מרגישה כל-כך טוב, בקיצור זה נחת עלי קצת בהפתעה, ובדיוק הייתי עסוק בלכתוב כמה טוב ומוצלח עובר עלי הזמן האחרון, ומשום מקום, פתאום ביקורת ועצבים, חלקם כמובן מוצדקים, שתקתי (אני לא טיפוס של עימותים...), נסגרתי, זה עדיין כרגיל ואחרי כמה דקות מאוד לא נעימות היא קמה ללכת לישון, במצב רגיל הייתי נשאר על הספה, מדוכדך, כועס, מלא טינה עד להתפקע וכמובן בורח, סרטונים וכו' וכל הדרך עד למטה. והכל מתוך תחושת צדק פנימי שנעשה לי עוול שאיכשהו אני מפצה את עצמי עליו...
באופן מופלא, הצלחתי, לאחר שהיא כבר נעמדה, מרוקנת מעצבים, לקרוא לה, להתיישב, לפתוח שוב, התנצלתי, בקשתי שתסביר לי איך אני יכול לעזור, אחרי שנייה היא התנצלה, פתחה שוב, דברנו על ההתמודדות שלנו עם כעסים, הבהרתי לה כמה אני אוהב אותה ומקבל אותה. והלכנו לישון באהבה גדולה (לא פיזית).
את ההודעה היא מחקתי.
לאחר כל זאת, אני תוהה האם כל הטוב הזה, בא מתוך מאמץ? האם אני מכווץ כאן שרירים ומתישהו יגמר לי הכוח? או שבחינת פנים חדשות באו לכאן? אני מניח שהתשובה היא גם וגם. ודאי לי שהמצב לא תמיד יהיה טוב ככה, בכל מישורי ההתמודדות, ודאי שיהיו נפילות, אבל אני עדיין מוצא שהשתתפות בפורום המופלא הזה, הקריאה והשיתוף, הקשר עם מספר חברים נפלאים, מציבים אותי במציאות אחרת ממה שהייתי עד עכשיו. יש כוחות נוספים שלא הייתי חשוף אליהם ומודע אליהם שהצטרפו לעסק ואני מודה על כך כל יום ודקה. וגם אם יהיו נפילות, המציאות העכשווית הזו, לא מתבטלת ולא תתבטל. אני לא חושב שהייתי במצב בו אני מרגיש טוב, נכון ושייך לאורך כל-כך הרבה זמן, מאז שאני זוכר את עצמי.
התחושה הזו ששתי הרגליים יכולות לעמוד בנקיות, בקודש (מילה גדולה מאוד ואעפ"כ...) ושאני יכול לחוש בתוך תוכי שזה באמת המקום שלי, לא צריכה להיעלם ולהתבטל בפני שום נפילה. אמכי"ר.
ברור גם שהמצב מטיל עלי אחריות לנקוט בצעדים, כפי שכתבו כאן החברים, חיצוניים ומניעתיים, דווקא עכשיו כשטוב ויש עוצמות, לקבל החלטות. ובע"ה זה התכנון:
א. סינון לטלפון. ולמרות שיש עוד הרבה דרכים לפניו, כפי המתרפא היקר כתב, הטלפון נמצא כל הזמן בין האצבעות ובכל מקום שאני הולך.
ב. לדאוג למצב שיש לפחות שני חברים שאני יודע שאני יכול להתקשר אליהם בשעת צרה.
ג. וכמובן להמשיך ולכתוב ולשתף.
בע"ה ית'.
זהו, אני כותב כאן גם כדי לשתף. ואשמח מאוד לתגובות. וגם כדי שיישאר זכר כתוב מהמצב הנוכחי. שאוכל לחזור לכאן גם בימים קשים שוודאי עוד נכונו לנו.
) ופחד עצום מכישלון ודחייה. אני אכשיל את עצמי כדי לא להיכשל. ברגע שמשהו לא הולך אז אני נופל עד הסוף. 
) נתתם לי תחושה שאני שייך. זה חיזק אותי מאוד.
