פרק 3. (למצטרפים חדשים: פרקים 1, ו- 2' בתחילת השרשור)
בני ברק. מאי 2011.
יום חמישי. 00:58.
אוף! אני שונא להתנשף!
נשאר לי רק עוד קומה אחת.
דופק בהיסוס.
לוחץ על הידית ו…
נכנס.
הבית חשוך, כולם ישנים, רק התאורה נסתרת בכניסה דולקת, משרה אווירה רגועה וקסומה.
אינסטינקט, פותח את הדלת של המקרר, שארית של בקבוק קולה נשפך לתוך גרוני היבש, הורדתי את הבקבוק המרווה והסתכלתי כאילו זה הפעם הראשונה שאני נפגש בו...
הטעם היה של קולה, אבל לא כמו הקולה שלגמנו יחד עם הראש ישיבה עד לפני כמה שעות,
אחרי הכל זה היה סוף 'בין הזמנים' של פסח…
ולפני כמה ימים הוא מתקשר אלי, אחרי שהוא מתעניין בשלומי באכפתיות שנוגעת ללב, הוא מבקש ממני שאני יארגן את כל הבחורים בשיעור למפגש נחמד של צ'ולנט בישיבה, אצלנו קוראים לזה ''זיץ''.
היה נחמד אין מה לומר.
הבקבוק מתרוקן והוא מושלך אחר כבוד לפח האשפה שעומד בפינת המטבח, ואין לי מושג למה, אבל אני מרגיש שהאחרון צריך קצת עידוד…
מזכיר לי את עצמי…
אני חוזר לסלון.
מתיישב על הספה.
ואז אני רואה אותו.
את הטלפון של אבא!
הלב שלי מחסיר פעימה!
זה היה הטלפון החדש שלו,
לאחרונה אבא נמצא איתו הרבה זמן,
ואי שם בירכתי התת מודע שלי, נרשמה לה משימת פעולה.
לנסות לבדוק מה קורה שם.
תחושת ד'זה וו גדולה הציפה כל נקבובית בגופי שנתנה את אותותיה בזיעה קרה שהתחילה לעלות את הטמפרטורה בחדר.
נזכרתי במחשב!
כן, במחשב מלפני שנה וחצי.
זה שסיפרתי לכם עליו.
שנה וחצי?!
כבר עבר שנה וחצי??!!
שנה וחצי של גילוי עולם!
עולם מזוהם!
עולם מחליא!
אבל כזה שגורם לך להרגיש טוב בתוכו.
כזה שלא נותן לך להבין עד כמה הוא הורס אותך מבפנים.
עד כמה הוא מושך, מדליק וסוחף.
שנה וחצי רדיפה אחרי כל מושא תאווה,
כל תמונה, פרסומת, שכנה, או סתם קרובת משפחה.
שנה וחצי של נפילות,
נפילות של עיוור שאיבד את התחושה.
כי זה מה שהייתי.
עיוור, שאין לו בכלל מושג שהוא נופל,
הוא כלל לא מרגיש את הכאב!
הייתי כל כך קטן, כל כך תמים,
שפשוט לא ידעתי.
הוא היה מחובר למטען.
כולם כבר מזמן ישנים, זה היה ברור. בדיקה זריזה בקומה העליונה סילקה כל ספק.
ירדתי בשקט.
נעמדתי מול הספה, לקחתי את הטלפון שהיה מחובר לשקע שמאחוריה.
החלקתי את המסך.
קוד!
צריך לשרטט קוד!!
הכל ירד!
כל התחושה, האדרנלין, הדז'ה וו, הדופמין הכ''כ אהוב,
הכל התרסק, כמו גרף מוניטור של קובץ אודיו שנגמר.
אני מנסה את מזלי יודע שהסיכויים הם כמו שבקבוק קולה אחרי שבוע ישאר מוגז.
אני משרבט שרטוט.
הוא נפתח!!!
הלם!!!
פרץ של דופמין שוטף לי את המוח במחול שדים מטורף.
אדרנלין, מציף את כל הגוף.
אולי ראיתי אותו פעם משרטט את זה, או שסתם זה מונח לי בראש.
אין לי שמץ של מושג, תכלס, זה פתוח!
חותמת כשרות מתנוססת בגאון על דף הבית.
''ועדת הרבנים לענייני תקשורת''
אני פולט סילון אוויר דק, מנסה להוציא החוצה את הכעס והבוז האין סופיים, על המניאק שסידר לו גם חותמת כשרות.
אני לוחץ על ''יישומים''.
ורואה את האפליקציה עם הסימון הירוק.
ווצאפ.
המשך יבוא בקרוב בעזרת קלי הטוב.
מחכה לתגובתכם.
הלוחם613.
