יום שמיני
תודה מתרפא !
אין כמוך לעודד ולחזק.
אנסה את זה אם יתעורר הצורך , בעזרת ה' מקווה שלא יהיה צורך.
הבוקר חזרתי שוב אבל לשמחתי אני מול קיר אז אם יש לי סכנה היא תנבע ככל הנראה מתוכי 
פעם קניתי בסטימצקי כרטיסייה שהיה רשום עליה משפט של מישהו בשם בזיל ס .וולש : "אם אינך יודע לאן אתה הולך , איך אתה מצפה להגיע לשם " .
יש במשפט הזה משהו חתרני. הוא מניח כי אני מצפה להגיע לאנשהו , ולכן תמה על כך שאיני יודע לאן אני הולך. המשפט תופס את הפער החמקמק בין התקוות שלנו לחוסר הידע והיכולת שלנו כיצד לממש אותן. הוא מותיר את הציפייה שלנו להיות עקרה אם לא נדע את השבילים המוליכים אליה. אני הולך בחוסר ידיעה ובכל זאת ממשיך לצפות להגיע.
זה היה קורה לי לא מעט. הייתי מצפה להגיע לקרבה, לנקיות, ללימוד ובאופן כללי לחיים אחרים. אך התקווה הזו שבאה לא מעט על רקע החידלון והייאוש של המצב הקיים שלי , הייתה מעין בלון גדול באוויר שהרוח מעיפה אותו לכל עבר. לא היה לי מושג כיצד לעבור ממצב של שיטוט ותקווה למצב של דרך .
גם היום אני לא ממש יודע. היום אני למד יותר על כלים שונים להילחם - כלים פנימיים, כלים של שיתוף , כלים של הסתרה אבל אני לא בטוח שיצאתי לחלוטין ממצב של שוטטות למצב של הליכה בדרך. הלוואי שכן . אבל אולי , הקב"ה מגלה לי את התשובה דרך החיים. אני מדמיין זאת כאילו הקב"ה אומר לי - יש לך תקווה, יש בך רצון , אפילו אם אינך יודע מה עושים , תתחיל ללכת , תתחיל לצעוד. אולי בזיל ס.וולש טעה ויש בכוח הציפייה בלבד את היכולת לדחוף אותי להגיע. הקב"ה יראה לי את הדרך מצידו ואני אלך ואשתפר מצידי.
אולי כל המסע וכל הכישלונות הן מסע ארוך של מיפוי השטח , של גילוי עצמי , של הכרות כואבת , של כל המקומות בהן אני חלש וחסר אונים ויחד עם זאת של הזמנים בהם אני מלא עוצמות ומסוגל להתמודד . זו מתנה לא קטנה , שדרך הפריזמה של המסע להילחם בתאווה אני מגלה את עצמי.
אני מגלה על עצמי שאני יכול להיות גם יפה ולא רק מכוער , שאני יכול להיות גם טהור ולא רק נמוך ושפל , שאני מלא אור ומלא חושך. שמעבר להחפצה אני יכול להיות גם עם רגישות גדולה.
קראתי באחד ההודעות פה משפט עוצמתי שתפס אותי : "כל דבר שמייצר עונג, נותן לך שני דברים - גם עונג וגם חידוש האמונה שבעונג "
אני מבין לרגע, שאני לא רודף רק אחרי העונג אלא בהול אחרי האמונה שהעונג יעניק לי מוצא. שמחכה לי תמיד בית בסוף הדרכים הקשים. שיש עבורי דבר מה מלטף ומחמם שישכך הכל . ועל מנת לאשש כל הזמן בבהלה שאכן יש בית כזה אני מוכרח כל הזמן לחדש את האמונה , לבדוק אותה , לתקף אותה. ואז אני נרגע פעמיים - עצם העונג המרגיע והרגיעה המגיעה בעקבות הידיעה שהכול בסדר, שאני עדיין יכול לנוח בצל התאווה.
אני לא יודע אם בריאות נפשית משמעה חיים ללא עונג. אני משוכנע שלא. העונג כשהוא חולני מהווה מוצא לבריחה. אך יש בעונג דבר מה עמוק ואמיתי המאפשר לו להוות סם הממית ומחיה כאחד. יש בעונג עבורי דבר מה הדומה לשמחה - תחושה של שלימות בעולם שבור . באותו הרגע שאני מכונס בתוך ההתענגות , איזה סוג שלא תהיה, יש בזה שבריר של שלימות , של משהו המספיק לעצמו. של מעין עולם הבא. כביכול הקב"ה ברא אותי במקום מלא התגוששות ומלחמות אך הותיר לי פתח של בריחה מהם , של התכנסות .
כבר שכחתי היכן , אך בשפה כלשהי (נדמה לי בצרפתית) מכונה שיא ההתענגות המינית בשם 'המוות הקטן ' וככל שאני חושב על זה , באמת יש בזה מיתה . שהרי למות משמעו שלא להיות חלק כבר , לא להיות חלק בצד מסוים של העולם , באותו הצד של חוסר השלימות , של המאבק שלא פוסק.
בו בעת זהו מוות , שכן מוות מבטא גם בדידות וחוסר יכולת להתחבר , להיות חלק ממישהו אחר.
איזה ניסיון קשה זה להתענג , להתכנס להיעלם לתוכי ויחד עם זאת להתחבר , להיות חלק. וכמה מיוחדת העובדה שהקב"ה טבע כל זאת באותה התחושה ובאותו המעשה.
עד כאן זרם המחשבות המבולבל וחסר הקשר שלי להיום.
אלף תודות שוב על ההקשבה לכל אחד ואחד.
יום שמיני והלוואי שיגיע תשיעי.
