תודה על השיתוף.
אוהבים ומחזקים אותך!

חזק ואמץ בעז"ה!

בס"ד בוקר היום השתים עשרה. לכאורה שברתי את השיא, עברתי את הגבול הקודם. לכאורה. בפועל, לא בדקתי אבל נראה לי שעל פי ה"חוקים" של 90 היום אני אמור לאפס. למה? היה קטע בפרק שראיתי שהיה לא צנוע. כשצפיתי בפרק "על הסדר" אז כיסיתי את העיניים, אבל אחרי שסיימתי אותו חזרתי "לשתות" את אותו הקטע. לא קטע בסגנון של פוי' (כמו שראיתי שמכנים פה) אלא הלבשה מינימלי גרידא. התיעצתי עם אחד החברים פה ובחרתי שלא לאפס. (מה אתם אומרים/הייתם עושים?)
הקטע המעניין הוא ש"מבפנים" היה לי קשה עם ה"שקר" והסתירה הזו, אבל אני חושב שצריך לזהות דווקא את הנקודה של ה'כנות' הזו עם היצר הרע ותחבולותיו (מאוד מתוחכמות, עובדות ישר על הרגש). הוא רצה להפיל אותי בספירה ולגרום לי לצפות היום, אחרי שאיפסתי אותה, בדברים יותר גרועים. איך אני יודע? כי בלילה הוא אמר לי את זה, "מה אכפת לך? למה לשקר? נפלת בכל מקרה, אז תלך תתעדכן במה שאתה כל כך רוצה לשטוף בו את העיניים ותתחיל מחדש". אני מצנזר את הקללות שרציתי לומר עליו.

בלי חידושים והברקות היום, בתקופה האחרונה אני משתדל להיות בבחינת מקבל, רק אותיר כאן שיר מעניין שראיתי.

www.youtube.com/watch?v=HpvxzU-9z9U

הייתי רוצה לומר "חזקו ואמצו" אבל אני עדיין מבולבל בכל האיחולים האלה מצד הצעד הראשון, אז אני לא יודע מה לאחל (כנראה שעדיין לא הפנמתי). ממשיך להזכיר את חברי "התוכנית" בתפילות ובע"ה אשתדל לקרוא היום תהילים - חיל.

(נ.ב. סופם של ימי השובבי"ם מתקרב. בשבועות האחרונים הפסקתי מתעניות ותפילות וכל התיקונים למיניהם. אני לא יודע אם זה לטובה אבל יש לי תכנון למשהו גדול בשבוע הבא. לא יודע, לא יודע. נראה מה יהיה. יה"ר שהקב"ה יאיר עלי ויאיר לי את הדרך מה לעשות... עלי ועליכם)

תודה על השיתוף.

מסכים איתך על שלא איפסת.
לענ"ד לא כדאי לך להתעסק עם תעניות... הרי בסוף תיפול עוד פעם ואז תרגיש שכביכול התענת סתם.
מרוב צדיקי החסידות ידוע שלא צריך להתעסק עם תעניות, וגם בספר של הרב לוגאסי (שמדריך את שומעי לקחו לתקן עם תעניות וסיגופים) כתוב בפירוש שקודם כל צריך לוודאות שיצאנו ממעגל הנפילות ורק אח"כ להתחיל את סבבי התעניות.
אולי עיקר מה שצריך לתקן זה ראיית סדרות, אפי' אם הן כביכול צנועות, הסיבה הראשונה (ויש עוד סיבות רבות...) היא - שבקלות אפשר להידרדר משם.

בהצלחה רבה בעז"ה.
באהבה רבה וברוב חיבה

גם אני חושב כמו המשתוקק.
בעבר הייתי מאפס על צפייה או כמעט פגימה בברית אך היום כאשר אני יודע שבמקרה שלי מדובר בהתמכרות אני לא יאפס את הספירה.
הסיבה לכך היא שמצאתי שמאחר ומדובר בהליך נוירולוגי, ישנם פרקי זמן ידועים בהם האדם משתחרר מההתמכרות עד למצב של מפוקחות ופחות רצון לחפש. האתר "שמור עיניך" עובד באותה שיטה וקורא לה בשם "אתגר התשעים יום" ע"י חלוקה של מדליות לאחר 1 יום, 3 ימים ועד 90 ימים מכיוון שבכל אחת מהתחנות הללו משהו משתנה במוח. נתקלתי באתר המתאר זאת בפירוט אך מתקשה למצוא אותו כרגע.

לחשוש מכך שאני עובד על עצמי ע"י הסתכלות בנשים או גלישה באתרים בעייתים כפי שכתבת זו עצת היצר כדי למנוע ממני להגיע למצב של מפוקחות. וזה לא מגיע מתוך ויתור לעצמי והיתר כן להסתכל, שזו גם עצת היצר, אלא אני פשוט יודע שקיימת השפעה על המוח בכל יום שעובר וחבל להפסיק את זה מכיוון שבמקרים שהחלטתי שאני מפסיק את הספירה מצאתי את עצמי נופל שוב לאחר פרק זמן קצר. לכן גם אם אני מסתכל, אני משתדל מאוד להמשיך הלאה ולא לעשות מזה עניין.

הספונסר שלי הציע לי לאחרונה לאחר שהיתה לי מעידה בצפיית תאווה למשך כמה דקות לעשות ספירה משנית של חיפוש תאווה, 
ולהצהיר עליה בהצהרת הנקיון שלי, אני עשר שמעון מכור לתאווה נקי כך וכך ימים מאוננות וכך וכך ימים מחיפוש תאווה ברשת, 
הסיבה לפי איך שאני מבין (ובכאן גם תשובה למה שכתב משתוקק בפוסט על קנאת סופרים) היא שהצהרת הנקיות היא חשובה א) בשביל לדעת איפה אני עומד, ולכן אם אני מצהיר על 300 ימי נקיון אבל בפועל ראיתי פורנו לפני שבוע זה קצת לא מלמד על איפה אני נמצא, 
ב) accountability, קשה קצת לתרגם את המילה הזאת המשמעות שלה היא סוג של אחריות במובן שאני מדווח על מה שקורה איתי ולא שומר את האינפורמציה לעצמי, 
חברים רבים העידו (ובתוכם אני הקטן..) שזה מאוד עוזר, במשך שנים הורגלנו לחיות בהסתרה בצורה שאין אף אחד שמקבל מאתנו דין וחשבון, אחד בפה ואחד בלב,
המציאות הזאת שבה אני מרגיש צורך לדווח ולשתף את החברים איפה אני נמצא היא חוויה חדשה קצת ולפעמים מורכבת וקשה למכור, אבל חשובה מאוד, 

אכן יש בעיה עם ספירת הנקיות כי לעצים היא הופכת לעיקר העיקרים במקום החלמה אמיתית והתוצאה היא שאנחנו נקיים סובלים... 
וכן מה שכתב משתוקק על הסכנה שחבר יעלם מבושה, 
לכן מה שהציעו לי היה לקחת את כל ספירת הנקיות בפורפוציה,  לראות אותה בעיקר ככלי ולא כמטרה בפני עצמה, 

בניסיון שלי ספירה משנית היא כלי שיכול מאוד לעזור. 

אז רגע לפני שאני מאפס את הספירה, ולכאורה לא בגלל "הדיון" האחרון אלא כי בסופו של דבר לפני חצי שעה לא הצלחתי לעצור את עצמי (עצמי?) מלספק את התאווה בקריז הקבוע שלה (ב"ה שזה סיפור שלקח חצי שעה בלבד ולא עם מליון שיטוטים, ובתפילה לא-ל שלא תהיה היגררות כמו שתמיד יש), אני מודה למשתמש1, למשתוקק ולי' שמעון (שלא כ"כ הבנתי מה הספירה המשנית שלו) על התגובות וההארות. צודקים.
אני לא יודע מה ואיך לכנות את הנפילה שלי עכשיו. זה היה פשוט מגעיל ובמקום כזה שאני... יש לי אבן גדולה עכשיו על הלב. משום מה אני סובל מחוסר אפתיה, אני עצבני "פיגוזים" על עצמי והנשמה שלי מתהפכת בתוכי ("למה? למה?") אבל אין דמעות ותחושת החרטה קלושה מאוד. אולי זה כי הפנמתי (ואולי באופן לא נכון ובריא) שאני פשוט צריך להחלים. אבל יש בי מין יאוש כזה, בעסה של החיים, שצריך להתחיל את הכל שוב. 
לכאורה אני במצב של לחץ מסוים, דברתי עם 'יועץ' או משהו בסגנון שאמר שאם תוך טווח זמן מסוים (3 שבועות) אין התקדמות משמעותית אז צרי להתחיל להיות יותר מאסיבים, פסיכולוגים (מומחים לנושא) וכזה. על פני הדברים - אין התקדמות. לא עברתי באמת את מחסום העשר, דחיתי אותו ביומים (יום וחצי) אבל התחושה שלי היא שרעידות האדמה המישניות שבד"כ נלוות לנפילה יהיו חלשות יותר (למרות שאני אמור בשישי-שבת-ראשון להיות בבית וזה בד"כ... לא נגמר טוב [או ליתר דיוק - נגמר..]).
אני עדיין לא בקבוצות החיות, התעצלתי ברובד מסוים, כמו שאני מתעצל (ודוחה) בלעשות ספורט, בלמצות את זמן הפנאי נכון יותר (בלי סדרות וסרטים) ולהתקין חסימה כמו שצריך למחשב. איי, שורף לי מבפנים. 
אני אמשיך, אני אמשיך לנצח עד שאצליח, אבל כל נפילה נרשמת. אני לא יודע איך החשבון למעלה אבל הדברים נספרים לעולם, מצד הטבע נוצר ריחוק, ואני לא מרגיש שמספיק התקרבתי.
אני מתנצל על האריכות ומעריך מאוד מאוד את מי שקורא את הדברים ומגיב להם. באמת שהאנשים שפה ראויים להערכה בזה.

אז... אני חיל, לא הצלחתי להיות נקי היום אבל אני מאמין שללא ספק שקצת התקדמתי. תודה ה', באמת תודה (רק תעשה ממני סוף סוף בן אדם!). מתפלל שלפחות מחר אהיה נקי והלוואי שמשם אל הנצח.
תודה לכולכם. שוב חיל..

(נ.ב. רעיון פצפון שעלה לי - אחת מן הנקודות המרכזיות של ההתמכרות היא ה"מחזוריות", האלמנט של "שוב ושוב ושוב". בעצם ברגע שאדם אומר, כאן ובכלל לעצמו, כחלק מההתמכרות: "נפלתי שוב" - הוא בעצם גם מורה לעצמו מה לעשות בהמשך. "נפלתי? שוב!" שוב מדרכך הרע! שוב ותנסה שוב!)

מאוד מזדהה עם התחושות שלאחר המעשה.
גם מה שתארת לאחר מכן בנוגע לעצלות, דחיינות, מיצוי הזמן ועוד אחרים שלא כתבת כאן גם אני מרגיש.
אני יכול להגיד לך שאת כל מה שתארת כאן אני חווה רק לאחר נפילה. במצב בו אני נקי לפחות שבועיים ובמצב טוב יותר חודש אני ממש לא כמו שנכתב כאן וכמו שאני חושב שאני. אני אדם אחר לגמרי.
בעצם הבנתי שכל התחושות והמעשים שלי נובעים כתוצאה מפגם הברית ולא כי אני באמת כזה, לפחות לא בקיצוניות שכזו. אני יודע זאת מכיוון שהייתה לי כבר תקופת נקיות של מס' חודשים והתחושה הייתה מאוד טובה. המחשבות היו אחרות לגמרי. במצב שאני פוגם, אני מרגיש שכאילו נכנס בי שד ופשוט מטריף אותי. זה לא אני ואני יודע את זה בתוך תוכי ותקופת הנקיות הוכיחה את זה.

משתמש1 - תודה על העידוד. הלוואי והייתי זוכה לתקופה כזו עכשיו. גם לי במהלך חיי היו תקופות ארוכות כאלה. בשנתיים האחרונות נפלתי חזרה (עמוק יותר) לבור, הלוואי והייתי יודע למה. אני בכל ליבי משתוקק לחודש אחד נקי. ונקי כוונתי בכל הרבדים האפשריים. נקי בלי סודות. נקי בלי התחזויות, נקי מול ה'.

תאמין לי גם אני כמוך מייחל לתקופות נקיות ארוכות יותר. כיום אני לא מצליח להחזיק יותר משבועיים וגם זה בקושי רב.
שמתי לב גם שדווקא בזמנים שאני מטפל בזה אני נכשל בזה יותר. בכל זמן שלא הייתה התקדמות משמעותית בשיחות עם מטפל, הייתי נופל בזה אחת למס' שבועות. ברגע שהגענו לתובנות בנושא מצאתי את עצמי נכשל יותר. היצר עובד חזק ולא מוותר. וגם אנחנו לא צריכים לוותר ולהמשיך לנסות ולמצוא את הפתרון שיעזור לנו להתמודד עם זה.
המטפל אמר לי שאני צריך שיהיה לי תחליף לצפייה ופגימה בברית מכיוון שכרגע זה הדבר היחידי שנותן לי "פתרון" להתמודדות עם קשיים ו\או ל-הנאה.
ה-הנאה במקרה שלי היא לא המעשה עצמו מכיוון שזה נמשך מס' רגעים והתוצאות הרסניות, אלא החיפוש אחר אותו עניין שיביא אותי לזה וזה לבד יכול להעסיק אותי במשך שעות רבות. וככל שאני נופל בזה יותר ויותר, הקושי למצוא משהו שיגרה באמת נהפך ליותר מאתגר מכיוון שמה שגירה אותי קודם לא יגרה אותי עכשיו. וכל מסע החיפוש הזה מעביר לי את הזמן ומשכיח לי המון דברים שאני רוצה לשכוח (כמובן באופן רגעי) אך כמובן לאחר מעשה זה מתפוצץ לי בפנים וכך חוזר חלילה, מן מעגל שלא נגמר.
לכן, חלק מהשיחות היו למצוא תחליפים לצפייה ופגימה בברית.

בדיוק לאחרונה יצא לי לפגוש חבר שחזר לתכנית הצעדים אחרי תקופה ממושכת "בחוץ". הוא היה אצל מטפל שהכיוון שלו היה להתמיר ולמנף את האנרגיה המינית לדברים אחרים חיוביים. אותו חבר סיפר לי שהוא מאוד התחבר לרעיון הזה, אבל בפועל זה לא הצליח להשאיר אותו נקי.

זה מתחבר לי עם מה שבעל התניא וגם בעל ה"יושר דברי אמת" כותבים שאדם מן השורה צריך לדחות מחשבות זרות, ולא להתעסק בהעלאת הניצוצות שבהן. זה יכול להתאים אולי בהמשך הדרך, אבל לענ"ד לא בהתחלה.

מדגיש שזו הדעה והחוויה האישית שלי

משתמש1 - תודה רבה על השיתוף!
טהרני - דברים מעניינים. ניכרים דברי אמת של רבותינו.

(אזהרה!!) הזעם. הזעם העצמי שמתנחשל בי אחרי שנפלתי שוב, פעמים בחמישה ימים. זה נצבר, אללי לי שזה נצבר. אני ממש הולך לבלות בגהינום, בהנחה שזה לא יבוא לי עוד בחיי.
מחליט להפסיק שוב, לא מצליח לשמור על העיניים שוב, לא עושה ספורט, לא עובד על הגדרות, בקושי מצליח למצוא את עצמי עושה פעולות הפוכות. זהו, היום אני מסדר את העניין של הקבוצות. זה פשוט בלתי נסבל יותר. אני מתעב את כל החומריות שבי, מתעב את הטירוף והרדיפה הזו שלפני.
די, פשוט די. בע"ה מתקשר היום או מחר וסוגר את הקטע של הסינון. אני לא מבין איך אפשר להמשיך לחיות את חיי היום יום אחרי, איך אני יכול להראות את הפרצוף שלי בישיבה, לעמוד מול הרבנים.
העולם הזה דורש כ"כ הרבה עבודה. לאט לאט מתחיל לחלחל לי שכרגע זו כל העבודה שלי בעולם הזה, לא הש"ס, לא הפוסקים, לא המוסר (שבקושי פועל עלי). אולי זה הזמן לעבור לספרים קצת יותר צבעוניים, מוסר ועבודת המידות יותר פרקטית, זו כנראה המדרגה שלי אם כל ספרי המוסר הגבוהים לא באמת פועלים עלי.
למטה למטה...

ה' יעזור, הלואי ופשוט היה לוקח את זה ממני. די. תקוע. חיל.

אוהב אותך אחי מאוד! 
אל תשנא את עצמך..
השנאה העצמית (או אם קראתי לזה שנאה לחומר/יצה'ר/סטרא אחרא/ס"מ וחיילותיו וכו'שזה אצלי עוד סוג של שנאה עצמית רק במילים מכובסות) לא הביאה לי אף פעם החלמה לא קירבה אותי לה' ולא עשתה לי שום דבר טוב, 

אדרבה לפעמים אני חושב שאני כועס על עצמי דווקא כי זה גורם לי להרגיש קצת צדיק "נכון שאוננתי ושיזלת"י אבל לפחות אני מרגיש זבל וחר*א וכו' וכו'"
כך שבעצם השנאה העצמית הזאת היתה עוד דרך בשבילי לנסות לשכנע את עצמי שאני בסדר.. 

פרדוקסלי משהו.. אבל ככה הראש החולה שלי עובד, 

שמח מאוד שאתה מתכנן לקחת את הנפילה הזאת ולקחת יוזמה סינונים קבוצות או מה שלא יהיה העיקר שיצא מתחום הדיבורים ומחשבות ויעבור לתחום המעשים. 

זה מה שעובד אצלי רק להיום, 

לא תובנות לא רגשות לא בכיות לא שירי נשמה ולא דברי תורה או תיקונים וכו' 

רק פעולות! מעשים! דברים אמיתים ! 

לסיום רק אומר שוב שאני מזדהה מאוד עם כל מילה שכתבת עם כל אנחה וקרעכ'ץ עם היאוש והכעס השנאה והצער, 
הייתי שם כל כך הרבה פעמים ואני יודע בדיוק על מה אתה מדבר, 
גם היום בלי שאעשה פעולות החלמה אני אמצא את עצמי בתחושות האלו בדיוק ושום דבר לא יעזור לי... 

אוהב אותך מאוד !!

אח אהוב ויקר, אוהבים אותך הרבה, אל תשנא את עצמך, זה לא מועיל.
להיפך: זה מכניס אותנו למעגל נפילות, מן כדור שלג של נפילות - אני נופל > שונא את עצמי > מרגיש רע > הולך להתפרק בפורנו ומשתמש > שונא את עצמי > וחוזר חלילה...
כדי לנתק את המעגל הזה אנחנו צריכים להחליט:
אוהבים. אנחנו אוהבים אותך, וה"אנחנו" הזה - זה כולל אותך, גם אתה אוהב את עצמך. לא משנה מה עשית, כמה עמוק נפלת, אתה אוהב את עצמך נקודה. אין על זה ויכוח.

בעזרת ה' תתחתן ויבואו הילדים ואתה תראה משהו מדהים. בגיל 2-3 מנסים לגמול את הילדים מהטיטול. הילד לא מכיר מציאות כזאת בכלל, מאז שהוא נולד בכלל הוא מוציא את צרכיו ברגע שיש לו. אין לו דבר כזה בכלל שנקרא התאפקות.
אבל עכשיו ההורים מלמדים אותו לאט לאט שזה בשליטה שלו.
כשהוא מפספס כי הוא לא הצליח לשלוט בסוגרים שלו - אף הורה לא כועס... אף הורה לא מתעב את הילד שלו על כך שברח לו. וגם אם הבגדים מטונפים (אין לך מושג כמה פעמים אשתי ואני ויתרנו על לכבס בגד ופשוט השלכנו לפח חחח) והסדין שמיכה פיגמה שירותים הכל מסריח, אף הורה לא צועק או כועס על הילד שלו -
יודע למה?
בגלל שהוא אוהב אותו, ויודע שזה כרגע לא בשליטתו, ויודע שזה תהליך למידה וגמילה, וכל הורה מאמין בילד שלו ובטוח בו ויודע שיום יבוא במוקדם או במאוחר והילד ייגמל וידע לשלוט בסוגרים שלו והכל יועלה על דרך המלך.
יש ילדים שנגמלים תוך שבוע ויש ילדים שלוקח להם חודשים ארוכים, ישנם כאלה שגם חווים רגרסיה ואפילו עד גיל מאוחר עוד בורח להם מדי פעם... אבל גם כאלה ילדים לא יקבלו מההורים שלהם צעקות - כי ההורים אוהבים את הילדים

במקרה שלנו אנחנו 2 הדמויות - גם ההורה וגם הילד, ולכן קשה לנו לעשות הפרדה.
כשאנחנו בתוך הנפילה - אין לנו שליטה על זה, הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו. אנחנו כמו ילד קטן שבורח לו בטיטול.
ואז הנפילה מסתיימת ואנחנו חוזרים לעמדה של ההורה החכם והאחראי ורוצים למנוע את הנפילה הבאה, 
אז קודם כל אוהבים.
נפלתי. אוהבים.
אני מכור. אוהבים.
אני לא מצליח לשמור על נקיות. אוהבים.

ועכשיו שיש אהבה יש רוגע ואפשר לטפל: לזהות מה הסיבות שלי ואיך אני נמנע מהן בעתיד, להתחיל את תכנית הצעדים, ללכת לקבוצות (שהשם יזכה גם אותי להתחיל ללכת לקבוצות), למצוא ספונסר... בקיצוע לפעול, אבל לא מתוך שנאה עצמית חלילה אלא להיפך - מתוך אהבה עצמית.

זאת הדרך שמתאימה לנו יותר.
כי מספיק חווינו שנאה מעצמנו.

עכשיו הזמן לאהבה.