לשאלתך ממעמקים1..
ייאוש אינה ההגדרה המדויקת לצעד שאנחנו עושים. הגדרה מדויקת יותר היא ״חוסר אונים״
האמירה ״אני חסר אונים מול התאווה״ אינה תחליף ל - ״אין לי מה לעשות לכן אשב ולא אעשה כלום, אחכה שה׳ יקח ממני את התאווה״, אלא כוונתה היא שניסיתי כבר לעשות הכל מול התאווה (מלחמה) וזה לא הצליח, לכן עליי למצוא דרכי פעולה שאינן מלחמה, כדי להשתחרר מהאובססיביות, מכבלי התאוה..
אם זה לא היה נכון ואם באמת היינו מתייאשים, הרי שלא הייתי כאן כדי לכתוב. הייתי יושב ומתנוון, תוך ציפייה כוזבת שהתאווה פשוט תעזוב אותי, גם בלי שאני פועל בצורה נכונה כדי שזה יקרה או שפתאום ה׳ ייקח אותה ממני.
אני אישית מוצא לאחרונה שחרור גדול כשאני עובד על פגמי האופי שבי (מידות ומגרעות שמובילות אותי לשימוש. יכול להיות אפילו באופן לא מודע) יחד עם עבודה על הצעדים הראשוניים..
תמשיך לשתף! מאחל שבקרוב תעלה על דרך ושתמצא שלווה. מקווה שעזרתי..
יום נקי

אמונה, נראה לי שיאוש זה לא שאלה של פעולה מול אי פעולה, יאוש הוא יותר עמדה נפשית בה אדם לא חש שיש אפשרות לשנות, ולכן זו העבירה הכי חמורה בתורה, שתורתנו אומרת העולם תמיד מתקדם למקור הטוב... ואם כך... איך אפשר להיכנס לתחושה שאין אפשרות לשנות.... הרי ה' מנהיג תעולם לטוב... תשתתף איתו.
מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכר.
לכן תוצאה של עבירה לא אמורה ליאש אותנו....

מסכים עם דבריך. נכון, זו עמדה נפשית שמובילה לחוסר עשייה. וברור, אם מסתכלים על העולם ועל החיים כמהלך אלוקי אזי אין שום מקום לייאוש, זה חמור.. 
נשאלה שאלה איך יכול להיות שהתוכנית תדרוש מהאדם להתייאש?
התשובה לדעתי היא  בתוכנית אין שלב של יאוש. יש שלב שבו אני מבין שכרגע שאני לא מתקרב אל הפיתרון, תוך הבנה שישנו פתרון שכרגע איני יודע מהו - חוסר אונים, כפשוטו!
יש לי תחושה שלפעמים טועים לחשוב (אני בהתחלה ראיתי את זה כך והזדעזעתי) שבתוכנית יש מושג כזה ייאוש, אך זה לא נכון. ייאוש הוא רע ואינו מקדם לשום מקום, כל מה שצריך הוא להבין שכרגע אני לא פועל נכון כיוון שאני נלחם בצורה חזיתית בכוח שהוא מתוחכם ממני..
בקיצור, גם לא הגיוני שתוכנית של צעדים (רמז להתקדמות) תחרוט על דגלה כהתחלה את סמל הייאוש, די סוריאליסטי אפילו..
באים לומר כאן, לא רק בצעדים אלא בכלל בכל הכלים שהאתר מציע שהם ברובם לא הכלים שאנשים מנסים באופן טבעי, ״טעית בדלת. לקחת מפתח אך לא הכנסת אותו למנעול הנכון..״

אולי אני טועה.
אבל אני חושב שאנשים מיואשים שמגיעים לתוכנית 12 הצעדים, מצליחים יותר בקלות ליראות את הצורך בהחלמה עמוקה.
לעומת אלה שלא מיואשים.
אני לא ממליץ חלילה על יאוש.
אבל לכל המיואשים, יש תוכניות החלמה טובות שעובדות, ורק מהתחתית אפשר לעלות.
צעד 1 הוא להבין שאנחנו בתחתית שלנו (למרות שתמיד אפשר לחפור יותר עמוק לתחתית חדשה).
אני משתמש בהרגשה הזאת של חסרות אונים (בן דוד של יאוש, רק שלא מגביל ממני את האחריות להחלים) כדי להגיע לכניעה לקב"ה. וכך להחלמה.
יאוש יכול להרוג אנשים, אבל רק אדם שכמעט מת יכול להעריך באמת את החיים. ואם יהיה לו עוד צ'אנס אחד לחיות, יהיה לו חיים אחרים.
תודה ה' שנתנת לי עוד צ'אנס לחיות, ועם זה היכולת ליבחור בחיים של אושר וקירבה אילך.

ממעמקים היקר! 
"הדרך ארוכה ומפותלת אני נופל וקם, אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם, עובר גשר ועוד גשר, אני נופל וקם כמה ארוכה היא הדרך אני עומד איתן עם ראש מורם"
אחי אהובי! אצטרף לכל מה שאמרו כאן, זאת הדרך ואתה גיבור שהתחלת לצעוד. הקושי הגדול שלי בהתמכרות ובחיים הוא בלקחת את הצעד הזה קדימה וללכת על זה ורק אחרי זה אני מתחיל לזוז. אתה כבר שם אחי. תמשיך להתאזר באומץ וצעד אחרי צעד תגיע לנקיות בעז"ה.

חוסר אונים= אי  יכולת ממשית להתמודד מול איום ודאי

ייאוש= 

1. אבדן תקווה.
2. תחושת ויתור, חוסר רצון להמשיך

מצא את ההבדל?  אין שום קשר בין השתיים   חוסר אונים הוא מצב מציאותי,     אדם נכה הוא חסר אונים מול מדרגות. 
אדם נכה בלי מעלית או אנשים שיעזרו יכול גם להתייאש מלעלות קומה.... (אם כי לא נראה לי שהייתה לו אי פעם צפיה לעלות קומה)

אנחנו נכים עם מעלית.... רק צריך למצוא אותה.

אני לא מצליח להבין מה כולם נבהלו מהמילה יאוש?
מה כל כך מפחיד בזה?
אם אני התייאשתי מזה שבכוחות עצמי, דהיינו כוח הרצון וכוח המעשה, אני אצליח לצאת מהנפילות שלי, יש משהו לא נכון בזה?
אם אני אומר לכם שניסיתי הכל ושום דבר לא עובד בשבילי ולכן אני מיואש, מה תגידו? 
אם תגידו מה שכולם אמרו לי לנסות שוב ולרצות יותר חזק, הרי שזה מה שחיזק לי את ההכחשה והחריף את המחלה.
רק כשהבנתי שעברתי את גבול העזרה הרגילה, העזרה שאני יכול לעזור לעצמי, והסכמתי להודות שנכשלתי והתייאשתי, אז הסכמתי לקחת אחריות על החיים שלי ולחפש פתרון שעובד 
כן, התייאשתי. אבל לא התייאשתי מלפתור את הבעיה שלי, התייאשתי מלפתור אותה בכוחות עצמי.
מה רע בזה? זה מה שעבד בשבילי ובשביל עוד מאות כמוני.

 אם תשים לב אתה לא מדבר על יאוש אלא על חסרות אונים,

"רק כשהבנתי שעברתי את גבול העזרה הרגילה, העזרה שאני יכול לעזור לעצמי, והסכמתי להודות שנכשלתי והתייאשתי , אז הסכמתי לקחת אחריות על החיים שלי ולחפש פתרון שעובד"

במילים אחרות,  ברגע שהבנתי שאני נכה ברגליים, הבנתי שלבד לא הצליח לעלות במדרגות ואני חייב מעלית או עזרה. אז פניתי לדרכים אחרות (ההפך הגמור מייאוש שכמו שהוגדר למעלה בהגדרה מיקצועית ייאוש זה ויתור, אובדן תקווה וחוסר רצון להמשיך)

יאוש זה יסוד ושורש העצבות, ייאוש הוא המחריב הגדול של האמונה, אדם מיואש הוא אדם מסוכן או לעצמו או לסביבה. ( הנצרות התחילה ברומא מיואשת מהחומריות)
רובנו פשוט מבלבלים את המושג ומשתמשים במילה "יאוש, במקום "חוסר אונים". 
עכשיו אם יש קוראים של הפורום, כמוני... שהרבה זמן מתלבטים אם להיכנס לצעדים או לא, כשאתה מציג לי את הצעד הראשון כ"ייאוש".... זה ממש מזכיר לי את התאולוגיה הנוצרית (נראה לי הפורטסטנטית) ואוטומטית זה יורד מהפרק.
אז כן אני מפחד מהמילה יאוש, אני חושב שלתחושה הזאת אין מקום בנינו.... וזה חשוב להבדיל בין ייאוש לחוסר אונים.
כן אני חסר אונים מול התאווה, אני לא מיואש מכלום.... הראיה שאני כאן ורוצה עזרה. אדם מיואש כנראה שלא נמצא במחוזותינו.... הוא זורם אם התאווה... הוא אומר "אין פיתרון" הוא לא מקבל את זה שלאלוהים פתרונים... שהמפתח לפתרון לא נמצא אצלו אלא בידי אחרים (אנשי מקצוע/מחלימים/ולהבדיל ה' ית')

זה האמנם דיוק למדני, אבל חשוב מאד לתחושות החיים הבריאות שלנו. יש הבדל מהותי בין אדם נכה לאדם ללא רוח חיים

לענ"ד, חסר אונים ויאוש זה מציאות ולא הרגשה.
למרות שאנשים אומרים שהם מרגישים חסרי אונים. הם גם אומרים אני מרגיש כלוא, או דפוק, זה לא הרגשה. נכון יותר לומר אני מרגיש נורא כאדם שהוא חסר אונים \ דפוק \ כלוא.
יאוש זה זה מצב שאדם כבר לא רוצה להמשיך לנסות, הוא לא רואה טעם.
אין צורך לשקר ולומר אני לא מיואש, ואין צורך ליבכות על ההרגשה שהביאה אותי למחשבה של יאוש.
אם אדם מיואש, ולא רואה דרך לנצח את התאווה. תוכניות מסוימות עלולות לתת לו מענה שיתקבל על דעתו ולהוציאו מהיאוש שלו.
היאוש הוא התחתית. אדם יכול להרגיש מיואש מלנסות לעוף. ובאותו מידה אני מיואש מלנסות לבד מול התאווה. למה אני מיואש ? כי אני חסר אונים. אם אני יודע שאני חסר אונים כשאני נופל ממטוס (כי אני עדיין לא מצליח לעוף), אני מיואש מלצאת מזה בחיים (לפחות בכוחות עצמי), הגיע הזמן לווידוי ותשובה.
אני מיואש מלהצליח מול התאווה לבד, ואני מיואש מלהיות אי פעם אדם ששולט בתאווה שלו בלי קשר עם הקב"ה.
ועכשיו יש לי כח לפעולות ע"י עזרתו של הקב"ה בלבד.
נ.ב. מחילה מרבי נחמן זצוק"ל, אבל אני לא חושב שאני חולק עליו. אסור להתיאש מהחיים ומהעזרה ואהבה של הקב"ה.
אתה יכול לנסות להתיאש, אבל הקב"ה לא יפסיק לאהוב אותנו, אז ממילא היאוש לא נכון. ועל זהנאמר: "אין יאוש בעולם כלל". א"א להתיאש מהקב"ה, עד שהוא לא מתיאש מאיתנו. וזה לא הולך ליקרות.
אוהב, מקווה שלא בלבלתי את השכל.

פשוט שמח היקר, 
אני נורא שמח שאתה פותח את זה לדיון ואני ינסה לומר קצת יותר ברור למה הייתה כוונתי.
אני ממש לא מבין איך מי ששומע את המילה ייאוש וזה יזכיר לו את הנצרות לא יבוא בגלל זה לפתרון.
זה בדיוק לב העניין, ועל זה בדיוק התכוונתי.
אם מישהו מגיע לתכנית כעוד משהו שצריך לעשות אותו כמו ללמוד ספרי מוסר, או לקבל קבלות טובות, והוא חושב שתכנית 12 הצעדים זה עוד איזה משהו שאם מיישמים אותו הופכים לנקיים, למיטב הבנתי אין לו שום סיכוי.
לעומת זאת מי שבאמת כואב לו עד אובדן העשתונות והוא התייאש מלעזור לעצמו אז הוא חווה חוסר אונים ומייד הוא חווה פנייה לעזרה לכוח גדול וככה הוא מצליח להתקדם ולהחלים מתאווה.
כשהצטרפתי לתכנית לא עניין אותי בדיוק אם זה נצרות או יהדות, ראיתי אנשים נקיים שעברו את מה שאני עברתי ורציתי את מה שיש להם בכל מחיר.

יוצא מדברך, שאני יכול להצטרף לתוכנית רק אם הסיבה שלי להפסיק היא לא עבודת ה',
הרי מה זאת אומרת לא איכפת לי אם זה נצרות או לא?
אני רוצה להפסיק בגלל עבודת ה',מי אמר שמותר לי להיכנס לחשש עבודה זרה בשביל זה?