אוהבים.
שיהיה יום שפוי ונקי.

אוהבים.
הקשר הטלפוני חשוב מאוד במקביל.
וחשוב להעזר בו גם בעבור הדחף לעבודת הצעדים.
הטלפון הוא כלי חשוב שמלבד שהוא יכול להכיל שיתוף אתה יכול להשתמש בו ואפילו באותו שיחה כדי להתייעץ עם חבר איך להתקדם בצעדים.
ולעולם תזכור שהטלפון הוא כתרופה זמנית והצעדים כתרופה לאורך זמן.
חג כשר נקי שפוי ושמח.

אריה ענק- אם אתה כבר מרים לי, אולי תן לי את המס שלך והיוועץ בך?

============================================================

היום חוק מרפי ליווה אותי המון, כל מה שיכל להשתבש, השתבש.
זה התחיל בלקום נורא מאוחר ולסגור את ההכשרה של הכריים, עוד ליפני שהנחתי תפילין, 
כי הבטחתי ככה להורים שלי, שעד שעה מסויימת אני יסגור להם את הפינה, 
זה המשיך בלהכין כלים חדשים לטבילה.... וכחלק מהפרוייקט, ניפצתי לרסיסים מכסה של סיר חדש....
לך עכשיו תארגן מכסה חדש... אז חיפשתי מכסה שאין לו סיר.... ברוך ה' מצאתי, אבל הוא לא כשר, ועוד שניה סוגרים את הגעלת הכלים....
עפתי מהר להגעיל את המכסה, ועדיין לא סיימתי להכין את כל מה שהייתי צריך לקראת בדיקת חמץ.
כשמכסה הסיר נשבר, נחתכה לי היד.... ובדיוק אז הייתי לבד בבית....
הסכמתי לעצמי לבכות, מצער, וכאב, כי איפה שהוא הרגשתי שאסור לי לדבר עם ה' על דברים כאלה...
הרי בתכלס, לא מגיע לי כלום... אז בכיתי....

כל מה שהחזיק אותי הייתה העובדה שהיום בערב אחרי בדיקת חמץ אני יושב לכתוב צעד 1.
בדיקת חמץ התעכבה... אבל ברוך ה', בסופה, 
שכל הבית מסודר, (למעט פרטים קטנטנים, ותוך כדי כתיבה אני נזכר שיש לי עוד לפאטה לסדר) 
התיישבתי לקרוא את המדריך ולהתחיל בכתיבה... מה אומר לכם....
לא קראתי הרבה מהמדריך, עשיתי שלב שלב, 
סיימתי לקרוא את הקטע הראשון, והתיישבתי לכתוב אותו, עם כוס קפה בכיף....
אבל גם לכאן הגיע מרפי,
אני יושב לכתוב, וכל רגע צריכים אותי 
כותב שורה, 
קם לעזור
כותב עוד שני שורות
קם לעזור
וכו'....
הצלחתי לכתוב התחלות של חוסר אונים בסיסים... אני לא יודע לאן זה יוביל אותי,
אבל אני כן יודע שזו דרך חדשה, אחרי התמדה של כמה שבועות בקריאת חומר מחלים, 
מקווה להצליח להתמיד בצעדה....
בנתיים נקי ברוך ה', אבל לאור הימים האחרונים, והעובדה שחופש, 
אני שם דגש על הבנתיים

תחילת יום מאתגר במיוחד, 
לא רק הלחץ וריבוי המשימות.
גם לא הצלחתי להירדם בלילה, ואני קצת לא מרגיש טוב....
נקווה לשלווה, לקבל ולשחרר, 
נקיות לכולם

חגים, 
אם נאמר את האמת, הם הכי מציפים לי את הבדידות,
אני יכול להיות מוקף בעשרות אנשים שבדרך כלל אני לא רואה, 
משפחה וכאלה, 
ועדיין להרגיש בודד,
הפער בין תחומי העניין שלי ושלהם הוא כל כך עמוק,
ובגלל שתחום העניים שלי הוא מטאפיזי, אני לא יכול פשוט לפתח איתם דיונים... "כי זה חורף כל הפלסף הזה". 
אז הם רצו להריץ את ההגדה, להגיע לתכלס החומרי, נו.... האוכל, 
ואני? כרגיל, לבד בעולמי, חושב מחשבותי, הוגה הגיגי, 
הריצו את ההגדה, הגיעו לשלב האוכל, ושם השקיעו...
טוב... זכותם, 
אחרי האפיקומן, הם בכלל לא היו  בקטע להמשיך עכשיו "הלל"? ישבו להם בקצה השני של השולחן רחוק ממני, ודיברו אם עצמם... בינם לבינם, מידי פעם מישהו העיר "שקט" הוא בהגדה, עושים עצמם מקשיבים, ואני שומע מילמולים...
ברוך ה' שהעדפתי להתעמק בהלל, בהודאה, העובדה הפשוטה שאני זוכה להודות... הרי בקצה השני של השולחן יש אנשים שכל מה שעניין אותם החג.... זה סוג הבשר שיוגש על האוכל?
אני יודע שזה קצת מתנשא לחשוב כך, אבל זה מה שהחזיק אותי מודה! פשוט מודה שמעניינים אותי דברים קצת יותר עסיסיים מבשר..
ואילו פינו מלא שירה. הצלחתי להתרגש, על שהצלחתי להודות, ולא להיפגע, וצבור לי טינות מיותרות...
שיעשו מה שבא להם, ה' הביא אותי למציאות הזאת... ולא עניייני למה...
אני עושה את מה שמוטל עלי,
לא רק אמרתי את זה לעצמי, גם הרגשתי את זה.... וזו המתנה שקיבלתי לפסח הזה,

ימים מאתגרים לפנינו, אבל אני רוצה לשמוח בהיום, ורק להיום להשאר נקי,
שיצא החג אחרי הבדלה, התיישבתי לקרוא את מה שמחזק אותי בהחלמה, כחלק מהפעולות שלי...
נקי... וזה בכלל לא מובן מאליו, וזה כבר שונה מהחופש בשנה שעברה, הגעתי לליל הסדר נקי!

כל הכבוד חבר הייה חזק.
מאוד מזדהה אתך !!!
תחושות כאלה מלווים אותי מדי פעם ובפרט בחגים - סוג של בדידות ועם שאר תחושות ופעולות שציינת.
אבל ההודאה וכל ה"גינונים" הקשורום להודאה הם הם הנורמטיביים ואני שמח מאוד על כך שכתבת זאת כי זה ממש מה שאני מרגיש וחשבתי תמיד שזו שזו תחושה שלי בלבד.
רבי זושא מאניפולי אומר שרק על סוג תפילה מסוים אין עליה כלל קיטרוג וזו התפילה דרך ההודאה או סתם הודאה על כל דבר ובפרט שבפרט בימים נשגבים כאלה שזו הזדמנות כבירה למנף עצמנו מעלה מעלה.
שוב - תמיד חשוב לדעת שרק להיום , שזהו נצחון לא מבוטל כלל וכלל.אני מאחל לך ולכולנו כל טוב כי כל רגע של כיבוש היצר הוא ניצחון.
תמיד צריך לזכור שמטרת היצר הרע היא להביאנו לעצבות שלאחרי החטא והוא לא מעוניין דוקא בחטא עצמו (רבי מיכל מזולטשוב) - כי העצבות היא מתכון בדוק לנפילות נוספות..
חג שמח. 

החוסר אונים שראיתי היום בבוקר, ליפני שנפלתי, זה מה שאני לוקח מהנפילה לרפואה.

אני יודע שאם יש משהו שיוציא אותי מהנפילות זו הכנות, 
לא כל כך נעים לבוא לומר נפלתי, אחרי שאתמול העלתי פוסט מתלהב, 
אבל זו האמת, ואם אני יתמיד בכנות של אחרי, אני אלמד להיות כנה ליפני,
אם אני לא אאפחד לבוא לומר נפלתי, 
אני יפסיק לפחד להיות כנה ליפני  ולבקש עזרה ולנהוג כחסר אונים אמיתי, לצעוד צעד 1, 

מודה שלקח לי זמן לקום, בנפילה הזאת הייתה תחושת פספוס ענקית,
אבל כמו שאמרתי, אין לי פריבילגיה להפסיק לנסות, ואת התחושות האלו אני לוקח איתי לכתיבה,ולהמשך דרך ההחלמה, מטישה ככו שתיהיה, ארוכה או לא נעימה,
כן... זה לא נעים לבוא לומר נפלתי, פעם אחר פעם, ולהתחיל לחשוב שכמה מקוראי הפוסטים אומרים בקרבם, באיזה הכחשה הוא חי?
ויש לי תחושות לרצות את הותיקים שפה, שבטח מזמן כבר לא קוראים את הפוסטים האלה שלי....

אני רק רוצה המשך יום נקי כרגע, 
ומתיישב לקרוא את מה שמחזק אותי בשביל כך.
בינתיים מועדים  לשמחה

אוהבים.
כואב לי על הנפילה. שמח על התקווה ועל הניסיון הנוסף.

רק מילה, אני הצלחתי רק אחרי שהודיתי שאני לא יכול.

יום שפוי ונקי. וחג שמח.

אוהב, ומעריץ.... שולח לך את תפילותי... שנצא כולנו לחירות....

תודה רבה לכם חברי להחלמה.
עד תיפלת מנחה התבוססתי עם עצמי, תחושת הפספוס והבאסה השתלתה עלי ורמה לי להיות פאסיבי. לא לעשות משהו חיוני, פשוט לשבת בחדרי ולהעביר את הזמן, ברוך ה' שלא נפלתי שוב.
אחרי מנחה עשיתי מהלך ששחרר אותי נורא, קפצתי למקום שאני אוהב להיות עם אנשים שאני אוהב, ושרנו ביחד וניגנו, ממש שמחת חג.
אני זוכר שאחר כך הלכנו לערבית, מה שעבר לי בראש, זה 
" זו האמת, גם אם נפלתי, אני עכשיו כמו חדש, ורוצה לשמוח שמחת חג, לא להתעמק בנפילה, בפאסיביות, בבוץ, אני חושב על זה רק אם זה נותן לי כוחות, ואם זה לא נותן כוחות, אין לי מה לחשוב על זה....."
ברוך ה' כרגע נקי, 

תודה רבה אבי! הקבלה שלך לא מובנת מאליה, אפס ביקורתיות, ויחס רגיל, למרות הזמן הרב שאני צועד איתך בדרך... זה ראוי להערכה, 

מתיישב לקרוא את המחזקים היומיים שלי, (בנוי מחזרות על הקבוצה הטלפונית, ומיילים יומיים)
מכין נס לשבת בכיף ותופס את המחשב, 
בקצה העין אני קולט את החוט של המטען עוד שנייה מפיל את הכוס נס,
זה לא מונע ממני לעצור מלקחת את המחשב אלי ובכך להבטיח נפילה, 
ואכן הכוס נופלת ונשפכת.
חייכתי, כי זיהיתי את זה קורה, הייתי מוכן לזה, האבסורד שיכולתי למנוע את זה, אבל העדפתי ללכת ראש בקיר ולהמשיך במהלך שכבר התחלתי (לקחת את המחשב אלי) 

המון פעמים במהלך התקופה שלי כאן, הצלחתי לזהות רגעים בהם היה לי ברור שעומדת לקרות נפילה,
וזה לא מנע ממני לעצור, ולעשות פעולות שימנעו את זה... 
המון פעמים אני נופל כי אני ממשיך מהלך שכבר התחיל, גם אם יש לי התנוצצות מחשבתית תוך כדי  של "אני יודע מה לעשות כדי לא ליפול" כיוון שכבר התחלתי אני ימשיך, למרות שהלגימה הראשונה פתאום נראית לי כל כך זולה ולא מרגשת, והאלטרנטיבה (להפסיק) נראית הרבה יותר מפתה, כיוון שהתחלתי, התחלתי....

וזו נקודה שמחזקת את חוסר האונים שלי מול הלגימה הראשונה, כי גם שהיא לא באה לי בטוב, אני נשאב אליה. כוח הפרפקציוניזם שלי מכה בי, אני רוצה לספק אותו גם שזה לא משתלם לי בעליל.

כיוון שהתחלתי התחלתי.
החידה הגדולה היא למה זה לא משפיע על הכוח שלי להתמיד בדברים ארוכי תווך...?~! ובהם לחיות עם הכלל כיוון שהתחלתי, התחלתי
אולי בעתיד אזכה לענות גם על זה

בנתיים נקי, 

יש בך עקשנות להמשיך פה, וזה ישתלם לך בקרוב בעזרת ה'
אוהב

שני בשעות הלילה המאוחרות נפילה.... יותר מידי זמן פנוי בחופש, יותר מידי שעות מול המחשב ללא מטרה מוגדרת.
היום נקי, לצערי לא התעסקתי היום בכלל בהחלמה, וזה לא טוב לי, 
מקווה מחר לדווח דברים חיוביים.

אתמול אחרי שכתבתי את הפוסט, הותקפתי בגל תאווה,
עשיתי צעד 1, העליתי לעצמי את חוסר האונים, את תחושות החרטה הפספוס, 
ביקשתי עזרה מאלוהים.... היה מאוחר מידי לבקש עזרה מחברים,
וגמרתי החלטה בליבי, היום אני יוותר על שימוש, רק היום...
ברוך ה' שעבר ואני נקי,

התעוררתי להשלים רגעי החלמה שאתמול פיספסתי, התיישבתי לקרוא, להתחזק, להתחבר,
מנסיון בחופש הנוכחי (שאגב אני כבר יכול לומר שהיה יותר טוב משנה שעברה) אני צריך להחשוב רק להרגע, כי רק להיום לא כל כך משחק לי טוב.

אז רק להרגע נקי. ושליו... מקווה שאשמח היום  עם יום נקי, 
אבל כמו שאמרתי, רק להרגע