הקדמה:

חברים יקרים, אוהב את שניכם. אין לי באמת דעה מגובשת לגבי הסוגיה מכיוון שהידע שלי מוגבל ביותר. אשמח להמשיך ולדון בנושא מכיוון שהוא באמת מהותי עבורי. בשלב זה, עד שאלמד משהו מהחיים שלי, יש לי רק ציטוט של יואל הופמן (לא אדם דתי), וגם הוא קשור בקשר רופף מאוד:

"תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כסא והכסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן לו."

היום בקבוצה הבנתי סופסוף את ההבדל בין הכיסא היחיד שמול המחשב לכיסא שמסביב לשולחן שם.היה לי נס ויכולתי להגיע היום אחרי יום עם פעולות מעטות. אסירות תודה לה'.

ועכשיו, נחזור לריכוז העצמי שלי ברשותכם.

דחיינות:

התחלתי עבודה צדדית ביום ראשון. לכאורה לא סיפור גדול, אם לא הייתי דחיין.

מדובר בפגם אופי שמלווה אותי כל החיים. בישיבה התיכונית מצאתי את עצמי מבזבז את הזמן עד חצות ונאלץ לקום ב-3 בבוקר ביום של בחינה כדי ללמוד, וחוזר חלילה. באוניברסיטה הגשתי כמעט את כל העבודות, אם לא את כולן, בשניה האחרונה או טיפה אחריה. התחלתי לכתוב שעות ספורות קודם למועד הסופי, גם אם היה חודש ימים עד אליו.

למה לקחתי עבודה צדדית, אין לי מושג. היא מכניסה אותי ללחץ מיותר וגוזלת ממני זמן. והיא מעוררת מרבצה את מפלצת הדחיינות.

עוד מבית ספר יסודי אני מתנהל בלי יומן. לא מסוגל לראות משימות מול העיניים. הלכתי לקואצ'ר שניסה ללמד אותי לעשות סדר, אבל אם לשפוט לפי הערב זה לא ממש עזר. בזבזתי את הזמן כמעט לחלוטין ובמקום לעבוד חצי שעה, בזבזתי כמעט 4 שעות על שטות.
אפילו את הזמן לפוסט הזה מרחתי עד לזמן מאוחר

אם למישהו יש עצה מועילה, קישורים וכדומה, אשמח.

לא ייאמן עד כמה אני יותר מחכם מכולם.
מתעצבן בקלות מהערות, גם אם הן במקום. גם אם הן באות ללמד אותי.
הרי קשה להודות בזה שגם אדם כל כך מושלם כמוני מפשל פה ושם.

האבסורד הגדול הוא שאני חושב על עצמי גם את ההיפך המוחלט:
אני טיפש, מקרה אבוד, לא שווה כלום, חתיכת אפס.

מצד אחד מתנשא ומצד שני אסקופה נדרסת. כיצד דרים שניהם בכפיפה אחת?

ההתרכזות במגרעות של אחרים אפשרה לי לבסס את ההתמכרות.
אני תמיד הבסדר, הם לא.
תמיד יש סיבות: למה היא התנהגה אלי ככה? איך לא אמרה לי את האמת?
אבל בינינו, מה עם כל הפגמים שלי? מה לגבי חוסר האמת שאני נושא עימי? 

כן, אבל...היא תמיד אשמה. תראה איך התנהגה. אני לא יכול לעבור על זה בשתיקה.
 חייב לבגוד בה. להחזיר, להתנקם. הרי לדבר איתה אני לא מסוגל.
אני נחמד מידי. כל כך נחמד שאין לה מושג.

היום אני יודע: אין לי ברירה אלא להשתחרר מההאשמות אחרים ומהטינות כלפיהם.

איפה אני בכל הסיפור הזה? טלית שכולה תכלת?
 הייתי רוצה להיכנע ליום אחד (אולי מחר?).
לוותר על הזכות להתנהג בצורה מגעילה לאחרים.
בלי לנקום ולנטור.
רק יום אחד בלי שנאה או זלזול.
בלעדי זה לא אוכל להתחיל במסע לעבר הכניעה.

ניסיתי להתקין סינון בפעם הראשונה לפני 7 שנים בערך. כבר בהתחלה גיליתי כמה קל לעקוף את החסימות אז ניסיתי להתחכם נגד עצמי. לא משנה כמה מכשולים שמתי, תמיד מצאתי דרך לעקוף אותם.
ברגע שנכנסתי לקריז, שום דבר לא היה יכול לעצור אותי. בכמה הזדמנויות מחקתי את כל הקבצים שהיו לי על המחשב, כולל ענייני לימודים ועבודה, כי הייתי חייב לפרמט את המחשב בתור מוצא אחרון. מחקתי הכל כולל את עצמי. נשלטתי באופן מוחלט על ידי התאוות שלי.
ככה אני - מתנהל באימפולסיביות ואובססיביות. כל עוד זה רק בהקשר של המחשב הייתי אומר: לפחות רק זה. ניצחון עבורי היה לא לעבור מסך. לאבד את עצמי לדעת מול המחשב.
הערב אני כותב כדי להזכיר לעצמי שיש תקווה ויכול להיות אחרת - רק אם אני שם גם חסימה אצלי בלב ובראש. זה לא פשוט בלשון המעטה אבל זה אפשרי. עובדה, זה קרה השבוע.
אני יכול לספר את הקוד לאחרים, אני יכול לבקש מה׳ לקחת אותו ממני. העיקר לא להשאיר אותו אצלי. אם אשאיר אותו אצלי אין לי מה להתפלא אם אשתמש בו אחר כך ואמחק הכל בדרך.

היי,
היה כיף לפגוש אותך..
ולגופם של דברים: החסימה לא עוזרת לי. הנכונות שלי לשים אותה.. הוויתור על מה שניתן למצוא בלעדיה או באמצעות הקוד שלה, הוא זה שמסייע לי.
הקוד נמצא בידי הכוח העליון.. מי ייתן ונמצא אותו עכשיו.

חיבוק.

אמן
נכון עד כאב. תודה רבה איש יקר
אסירות תודה שהזדמן להפגש
שבת שלום ומבורך

היי,
אני מצטער שאין לי יכולת לומר לך את מה שמציק לי.
לא, לאו דווקא עניינים הקשורים בתאווה. ויתרתי על האפשרות לפתוח את תיבת הפנדורה שלי מרצון בפניך.
התכוונתי לדברים רגילים, יומיומיים.
חילוקי דעות של אנשים "רגילים".
כן, יש דברים שמפריעים לי. אבל באיזה זכות אעיר לך?

קל לשכוח מה היה כאן עד לפני 34 ימים.
מבטיח שניסיתי לא לעשות דברים מאחורי הגב שלך  גם לפני כן. זה אפילו החזיק מעמד כמה שבועות. הרבה יותר מפעם.
אבל פגעתי בך, ואת לא יודעת עד כמה.
הלוואי ויכולתי לספר לך על התוכנית כי היום דיברנו על הטינות ההן, מלפני שנתיים. 
כמה שנאה הייתה לי לעצמי, איך הוצאתי אותה על אחרים. 
אני לא רוצה לשכוח את זה. אסור לי לשכוח

אני כותב והטינה מתפוגגת לאט והעייפות מתגברת. אולי בכל זאת לא אסיים את היום הזה עכב"ר על מלא.
מחר אכתוב ואשתף בעז"ה. אני לא יכול לבד. אף פעם לא יכולתי.

אהלן לגבי החסימה.
אני כותב לעצמי  אבל אולי יש שיזדהו איתי.
אומר מה אני חושב עליה.
ברור שכל חסימה אפשר לפרוץ. והאמת היא שגם שאין חסימה ואין מחשב ואין כלום . אפשר ללכת ולהשיג כל דבר.
אז מה הרווחנו?
בעצם החסימה נמדדת בשאלה כמה זמן יקח לי לפרוץ אותה, ככל שזה יותר זמן זה יותר טוב. חצי שעה שעה.
גם אם אני יודע שבסוף שאני אפרוץ את החסימה.
הרי ברור שעם חסימה אני אפול פעם בשבוע ובלי חסימה לא יהיה לי אפילו רגע אחד פנוי.
זהו..

בגדול מסכים. אני בטוח שעזרה לרבים וטובים בכך. במקרה שלי, חסימה לבד לא עוזרת. אולי דוחה קצת את הקץ אבל למיטב זכרוני לא מנעה אף פעם ולפעמים אולי אפילו החמירה את השימוש אחכ
שוב, מדבר על עצמי. מניח שזה אינדיבידואלי 

שמעתי דיון בעניין האינטרנט החסום במסר מוקלט, שנימסר ע"י כמה חברים ממש וותיקים.
חלק טענו שצריך חסימה, כמו שחובה על אלכוהוליסט להעיף את האלכוהול מהבית, כך על הסקסוליסט להעיף את האפשרות לפורנו מהבית. ואם א"א לחסום, אז להעיף את המחשב.
חלק אחר טענו, שאסור לנו להסתמך על החסימה כדי להציל אותנו מהתאווה, הכל חייב להיות תלוי בתוכנית 12 הצעדים. אנחנו חייבים לעבוד תוכנית כ"כ טובה, שגם אם אינטרנט פתוח אנחנו לא נופלים. ולסקסוליסט, א"א להעיף את הסם שלו מהבית, הכל נימצא בראש שלו.
למסקנה, שני הצדדים הסכימו, שיש לכל אחד לישאול את הספונסר שלו.
האינטרנט שלי חסום, למרות שהספונסר שלי לא דרש. פשוט כך מקובלני מרבותי.
ו"דברי חכמים בנחת נישמעים".

תודה על חידוד הדברים. לי יש סינון אבל ברור שאני יכול למצוא את הדרך לתאווה בתוך רגע איתו ובלעדיו. טוב שהוא שם אבל אסור לי להסתמך עליו לבד

אחת מתופעות הלוואי המעניינות אצלי בשבועות האחרונים נוגעת להתייחסות למוזיקה שאני אוהב.

למוזיקה יש השפעה משמעותית על החיים שלי, מגיל צעיר. גם היום אני מקשיב לה במשך שעות ארוכות בכל יום, אבל כבר נהנה הרבה פחות. מסתבר שחלק גדול מהשירים שאהבתי מכניסים אותי היום למצב רוח עגמומי. כל שיר עצוב מרגיש פתאום כמו אגרוף בבטן.
חשבתי שזה מפלט מהמציאות. אולי טעיתי בחלק מהמקרים?

סתם לידע המקצועי שלי.
זו שירה לא?

השיר הזה ספציפית נכתב עבור מחזמר כושל בשם "אסתר המלכה" שעלה בקאמרי ב-1966. סשה ארגוב ז"ל הלחין ומתי כספי שר את הביצוע המאוחר שאני מכיר (מניח שיש עוד) . יש בו ציטוט מופלא אחר (בעיני):

היום התנהגתי כמו עצמי. התעצבנתי. מה זה התעצבנתי, התפוצצתי מבפנים.

אסירות תודה שדיברתי עם חברים לתוכנית בבוקר, אחרת מי יודע לאן היום הזה היה הולך כי כולם בעבודה נזכרו בי היום ובמה שאני חייב להם.

בסוף היום הוצאתי את הכל על אחת שהתקשרה אלי עצבנית ושאלה שאלה לגיטימית בסך הכל.

אותי זה לא עניין. את כל הטינות והגועל נפש שהרגשתי מכל היום הפלתי עליה, כמו שאני יודע. אני מתעסק רק בעניינים חשובים יותר והיא לא מבינה שאני ממש לא הכתובת. שתלך לחפש.

סגרתי את הטלפון ונזכרתי בסיפור שקראתי היום בבוקר בספר הלבן, על האדם שכיפר מול גברת שתיעב בסניף הדואר שבעיירה הקטנה בה הוא גר. אחר כך נזכרתי גם בשיחה שהייתה לי בשבת, שהבהירה לי טוב מאוד מה המקום בו עמדתי לפני פרק זמן לא ארוך ועד כמה חשוב לי לשמור על הקרקע שתחתי יציבה ככל שביכולתי.

 נשמתי עמוק וביררתי מה אני יכול לעשות כדי לנסות ולפייס אותה.

 בגלל שבתכלס, היא צודקת. גם אני (ברור), אבל היא הרבה יותר

אחרי שכבר הפנתי אותה לפתרונות לא מעשיים או לשבור את הראש במקום אחר  ואחרי כל העצבים, התקשרתי אליה שוב , והצעתי לה פתרון. הצעתי לה לדבר ולנסות לסגור את הפינה הזו.

כנראה בפעם הראשונה בחיים שלי שאני טורק את הדלת ואחר כך דופק עליה בחשש. והיא הקשיבה. לא להאמין, אבל היא הקשיבה. עם יד על הלב, הגיע לה לקבל מה שביקשה ולשם שינוי די שמחתי בשבילה וגם בשבילי.

כל כך הכבוד, אלוף!