בא לי לפתוח במילים - "בא'נה, כל הכבוד לי" אבל אני מסתפק כמה זה ראוי לי. אז היה אלול וחגים, וזה סיבה טובה להצליח להמנע. כל כך אבל כל כך מבאס ליפול אחרי [צפייה ולא שז"ל ב"ה (ואני לא רוצה להגיד לבינתיים), אני באמת עם דמעות בעיניים. זה תוקע אותי שוב במקום, בכל כך הרבה מובנים.
(נ.ב. אבל אני מאושר, בלי מילים אחרות, על אד"ם ימים של נקיות. ועם זה כל כך עצוב מהלכלוך שנפלתי אליו, מההנאה שנהנתי מזה לפני ממש חמש דקות).
ניסיתי, באמת שניסיתי להיות כמה שיותר מחובר, התפללתי, יצאתי מהבדידות שלי לדבר עם אדם בודד אחר מבוגר ולהיות לו לחברה. הקשבתי לתורה, לדרכי עבודה, ניסיתי להתחבר, זעקתי לאבא, "אני רואה את הגל מגיע" אבל אני חסר אונים. פשוט חסר אונים.
כל כך כואב לי להתרחק אחרי כל ההתרוממות הזו.
למה הסרטים כל כך פוגעים בנו ומדרדרים אותנו? נו, ברור לא? אנחנו קוראים לזה פה בריחה. [b]באופן עמוק ומסוים - זו פשוט שכחת אלקים[/b]. קשה לנו, באמת קשה לנו לשכוח אותו ולהתעלם ממנו (יש שיגידו שזה בגלל שאנחנו, כן אנחנו, אני ואתם שמתמודדים, אנשים ענקים ברוחנו) ולכן באים הסרטים, לאבד את דעתנו.
היתה עוד סיבה, והיא הוכחה בשבילי על המקום שלי ועל הסכנה שבו וההגדרה והמצב שזה מורה לי על החיים ובחיים שלי.
יצא לי להיות בקשר אינטרנטי עם בחורה דתיה צנועה וכשרה והמתח שם כנראה דרדר אותי לפריקה. איך מתמודדים עם זה? אשמח למענה. אל תשאירו אותי ריקן...
משתוקק לאהבה, שתצא (ממני, אליו ית' [בעיקר כרגע]) ותבוא. חיל.