טוב, עבר זמן רב מידי מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. היו כמה דברים שרציתי לשתף ו... קצת מתוך כורח וידיעה שאני חייב לעשות פעולות, אכתוב.
נפתח בדברים טובים ויפים 
בפעם הקודמת הקודמת שנפלתי, הייתי עייף, אחרי משמר של לילה שלם, קצת מצונן, פתחתי את מוקד הנפילות שלי באותו השבוע ונפלתי. אחרי זה מיהרתי למקווה, רציתי להפטר מזה במובן מסוים. קצת טפשי אבל.. לא אכפת לי להיות טיפש לפעמים. שמעתי מפי רב מקובל שאני מחזיק ממנו שאם טובלים ואומרים תיקון הכללי באותו יום אז העוון כמו נמחק. אז כאמור, רצתי למקוה. אני נכנס להתקלח לפני הטבילה ואומר לעצמי - נפלתי, מגיע לי תיקון (=ייסורים=עונש), אז אטבול במקווה הקר. אני מתחיל לשטוף את עצמי במים קרים ואומר לעצמי, רגע - אבל אני חולה, אני מצונן... נו אז מה? מגיע לי אז אני אקבל.
בקיצור, מתכונן נפשית ופיזית, הולך למקוה הקר, מכניס רגל - המקוה חם. מה? נכנס קצת יותר. חם חם. הולך למקוה השני - גם הוא חם. מה? ואז פשוט התחלתי לצחוק. ואני אומר לעצמי - תראו איזה פלא, תראו איזה אבא אוהב יש לנו. זה פשוט מופת מצידי.
אתמול ספרתי 13 ימים של נקיות. אני לא אגיד שאני נקי מכל רבב, קשה להיות ככה בבין הזמנים, היה לי כמעט קרי חלום והמון מבטים ברחוב, בטלווזיה, היה רגע שסרקתי את הVOD ותפסתי את עצמי, אומר לעצמי - רגע, אתה מחפש תאווה לא? תפסיק מיד! והפסקתי חלקית, לא חפשתי משהו מפורש אלא סרט שמִן הסתם יש בו קטעים כאלה ואחרים. אתמול בלילה היה משהו קצת פחות צנוע.
מכל מקום, אתמול בבוקר באתי לבית הכנסת אחרי לילה שלם של בזבוז זמן בצפיה באיזו משהו דוקומנטרי ומשחקי מחשב כל הלילה והתפלל איתי בשחרית רב גדול שבקי בצפונות התורה - גימטריות וכדו'. שאלתי אותו על ה"ואתחנן" תפילות של משה והוא גרר אותי להסתכל בספר שלו על כל מיני חשבונות - המספרים המרכזיים שהוא הראה לי היו המספר שבע והמספר 13 (למרות שלכאורה העניין היה המספר 26) - אחר כך כשחשבתי על זה, אני לא יודע אם זה נקודה חולה אצלי בראש, אבל אמרתי לעצמי - וואלה, אני ביום ה13!
בין הזמנים הוא הזמן הכי קשוח. כן, הוא זמן, אבל במקום שהמשברים יהיו על התמד הלימוד או בהבנת איזה תוספות, אנחנו, כחולים, צריכים להתמודד עם משהו שמן הסתם אפ' יותר קשה בשבילנו - התאווה. למה ההתמודדות רק עולה? יש שתי סיבות לדעתי - א) הזמינות. באינטרנט, ברחוב, במשפחה. ב) אנחנו באים לבין הזמנים עם תוכניות, אנחנו רוצים לעשות כ"כ הרבה דברים ולהשלים כ"כ הספקים, וכשזה נמנע מאיתנו מכל מיני סיבות - זה מוריד אותנו, וזה מוביל אותנו, את המוח החולה שלנו לרצות לברוח, לכל מקום שאפשר, בעיקר לתוך עצמנו, ו"לתאוה יבקש נפרד".
זה הזמן (תרתי משמע) להתחזק בתפילה השלוה. לדעת שיש דברים שהם ביכולתנו ויש דברים שלא. ואנחנו מבקשים מהקב"ה ראשית כל את היכולת להבחין ביניהם, החונן לאדם דעת, ואח"כ, אם זה לרצון מלפניו, להצליח לעשות את מה שביכולתנו, כי בלעדיו אנחנו לא יכולים; ושיתן בנו את הכח והגבורה לחיות בעז וענווה מול הדברים שאינם ביכולתנו לשנותם.
במהלך שנה, משום מקום, נתקלתי בתפילת השלוה. זה היה די משעשע. עונג שבת עם הרב החרדי-לאומי-אנגלי-אמריקאי שלנו, והוא מספר שהוא ממש אוהב את התפילה הזו, הוא הזכיר אותה בעל פה, ואמר שאשתו המנוחה קנתה לו אותה ממוסגרת, לתלות בבית. התלהבתי. לא 12 הצעדים ולא כלום. זו פשוט תפילה אמיתית.
תודה לאבא אוהב על הכל, במיוחד עד עכשיו. אני לא חושב שיש לי סיכוי לשרוד 14 ימים בבין הזמנים בלי לשז"ל ולצפות בפוי', והנה אני עושה את זה. נכון, היצר בצד הראש שלי צוחק/צועק ואומר - איזה עושה את זה? אתה לא זוכר את הרחוב? את הטלוויזיה אתמול ושלשום? אני זוכר, אני אומר לו, אבל יותר מזה שאני זוכר את מה שאמרת, אני זוכר שאני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, מרגליות. זה לא מה שממלא את היום שלי (משאין כן בשנים שעברו). תודה תודה תודה אבא! ועם התודה באה הבקשה, תתקרב אלי, תקרב אותי אליך, תאיר אותי, תחזק אותי יותר. בבקשה, בבקשה!
אוהב ומעריך את כולכם (ובמובן מסוים זקוק לאהבה), חיל.
(נ.ב. לא עדכנו אותי לגביי ההחלטות שלי בעניין ההדרכה בישיבה תיכונית שנה הבאה והשידוך שעמד על הפרק. קצת מלחיץ, אבל זה מרגיש רחוק. צריך להתחזק בבטחון לקראת הרגע שבו זה יקרה. ישועות בעזרת ה', לכולנו. אמן.)
