בס"ד,

... המשך להודעה הקודמת- 

גידי יקר - מתנצל, מיהרתי מדי קודם ולא התייחסתי לתגובה שלך שהייתה לי גם משמעותית, תודה רבה על ההזדהות. לא הצלחתי להבין האם השיתוף עם הקבוצה הוא חשוב לך או שדווקא יש פעמים בהם אתה מעדיף לכתוב עם עצמך או לעצמך או לשתף חבר בפרטי... האם זה דווקא כאשר פחות מגיבים, וזה מובן שלא תמיד כולם יקראו את כולם, או שזה משהו שקשור לקצב הפנימי שלך? 

אשמח מאוד אם תוכל להסביר יותר אם מתאים לך. 

אוהב ממש. תודה. 

חחח תודה רבה חבר יקר שהתייחסת גם לתגובה שלי אחרת הייתי ממשיך לרענן את הדף:laughing:

כשאני משתף בדרך כלל יש בי חלק שרוצה את ההתייחסות, לרוב כשאני פורק הכל ואף אחד לא מגיב (וזה לא נדיר אצלי) אז יש לי תחושה לא נעימה..

מה שאני בא להגיד שאני מבין היום שזה נורמלי.
באמת הספונסר שלי אמר לי פעם שמה שמגיע באובססיביות זה לא בריא לי ובגלל זה יש בפעולות האלו צד חולה.
אבל מצד שני, המטרה של השיתוף היא בשביל לא להיות עם זה לבד ולהעזר בכח של החברים לכן זה הגיוני שאחפש יחס במיוחד שזה חסר אחרי שיתוף..

אז פה זה גם הגיוני שלא תמיד נקבל יחס לכן כדאי לשתף עם חבר בפרטי- התכתבות או שיחה עמוקה(אני גם משתף בקבוצת ווצאפ של התוכנית ומקבל יותר התייחסות לרוב) כי אנחנו צריכים את החיזוק הזה.

לפעמים אני כן מצליח להשתמש בשיתוף פה רק בתור יומן בשביל עצמי כדי לעשות לעצמי סדר ומעקב ולראות איפה אני עומד בהחלמה ואז אני פחות מחפש התייחסות (ומה שמצחיק שדווקא אז פתאום מתעוררות תגובות) אבל האמת היא שהכתיבה פה במקור היא לא בשביל עצמי בלבד אחרת הייתי כותב במחברת או באיזה קובץ וורד במחשב..

חזרתי על אותם דברים בערך במילים שונות, מקווה שהפעם הייתי מובן.

אוהבים אותך!!

בס"ד

יום 88. אני חסר אונים מול התאווה. אני ממש חסר אונים. כמו שלא הצלחתי לדמיין את עצמי מצליח להיות נקי מעל לשבוע, כך לא הצלחתי לדמיין לעצמי שהיום ה 88 יכול להיות קשה יותר מכל ה 87 ימים שלפניו. אני לא בגל, אולי להיפך, אני ביובש. אני בחוסר חיות, אני בניתוק מוחלט מעצמי ומכל כוח עליון שאפשר רק לנסות להבין...
שוב אתמול הייתי חולה, זה קורה לעיתים קרובות מדי, יום שלם במיטה, לא מתפלל, לא לומד, לא נכנס לאתר, זה אחרי שכבר כמה ימים שלא שיתפתי. כל אתמול רבצתי שעות בסירטונים וסדרות, כמובן שנחצו גבולות מבחינת שמירת עיניים ותכנים, ב"ה לא חיפשתי, לא נכנסתי בכוונה לכתבות, אתרים או סירטונים עם תוכן מיני וגם ב"ה לא נפלתי. היו כמה נקודות זמן שהרגשתי איך אני חוזר למחוזות מאבק מוכרים מפעם אבל זה היה בעוצמות סבירות. אם העוצמות היו חזקות יותר הייתי כמעט בוודאות נופל. 

זה מחזיר אותי לנקודת החוסר אונים. דווקא בזמנים האלה של ניתוק רוחני, חוסר עוצמות אישי, תפקוד לקוי, אני מבין עד כמה במאבק מול התאווה אני חסר אונים ויכול בזמן קצר של חוסר תפקוד ליפול ולאו דווקא בגלל איזה ניסיון מטורף. אסור לי מצד אחד לחשוב שבגלל שאני קם למניין כבר שבוע וחצי או בגלל שאני עושה כושר שבועיים או בגלל שהיה לי יום טוב בעבודה אז אני חסין מול התאווה. וכנ"ל הפוך, גם אם אני כבר שבועיים לא מצליח לקום למניין ומשתבש בכושר או מרגיש חולה וחלש בגוף ובנפש, לא לוותר הנקיות ועל הנקודה של חיבור ושל מסירת המאבק... בכל מצב אני חסר אונים...

שנזכה. יש הרבה על מה להודות והמון ממה להתעודד...

שיתוף מדהים. אחרי שקראתי ראיתי ש"נפש  שוקקה" סימן 'תודה לך', זה שייך

אתה יודע, זה מדהים שאתה משתף את זה, ממש בקרוב אתה תחזור להרגיש טוב, תוכל לבא לפה ולקרוא את הדברים שכתבת מזמן אחר בו לא הרגשת כ"כ טוב, תחמול על עצמך, תן לך את האהבה הנכונה עבורך. יש לך אותך לאהוב

כל הכבוד על השיתוף,
האובססיה של לבדוק צפיות ומה יגיבו,
מאוד עיצבנה אותי,
שמחתי לראות שאני לא היחיד,
אוהבים.

מאד מזדהה עם החוסר אונים, תמשיך בדרך הנפלאה שעשה עושה

בס''ד 

מתחיל להבין את משמעות הקבלה העצמית. רק מתחיל...

מקבל את עצמי ככה עם נקיות של 91 יום, בלי לחבל בעצמי, בלי לגמד את ההישג, בלי לדמיין, בלי לרצות להיות בשום מקום אחר, או להיות מישהו אחר, אני נקי בחסדי ה' 91 ימים, היום, לא רוצה 100 או 2000 רוצה רק את היום ורק את עצמי, מקבל את עצמי ככה יבש, מנותק, רחוק מרוחניות, מלימוד, מתפילה, יודע שיש גם עמקים בנפש ורק אדם מת הוא קו ישר, מקבל את קהות החושים בעקבות האסון הנורא הלילה, את הכעס, הפחד, את חוסר-הפשר, את הפירפור והריפרוש חסר-האונים, כמו עש מול נר, באתרי החדשות, ככה אני עכשיו, זה מה שיש, אני לא בורח ולא הולך לשום מקום. 

מקבל את השבת גם בלי שלום. מתפלל לקצת נחת ושלום. 
מתפלל על עם-ישראל. רחמים אבא. שנהיה ראויים לאהבתך הנוראה. 

בס"ד 

מכוחו לגמרי נקי 94 ימים. תודה רבה. אסיר תודה על הנקיות הזו. 

מזהה בעצמי שינוי איטי וקטן אך משמעותי מאוד בדפוס של הכל או כלום. במהותי תמיד הייתי או מושלם בהכול או מרשה לעצמי ליפול עד הסוף. או שאני צדיק, אדיב, קליל ומלא כוחות או שאני רופס, שקוע בעצמי ומתבוסס בתאוות. כמובן שהתקופות בהם הצלחתי להיות בדמיוני "מושלם" הן תמיד קצרות מאוד, ממילא רוב חיי, הן התקופות שבין לבין, ובין לבין ובכן, מה שכתבתי קודם...
אז בתחילת מסע הנקיות הזה, ניצחתי בקלילות בכל החזיתות, קמתי, התפללתי, רצתי, חייכתי, אהבתי, עבדתי, בקיצור הכל. ועל הדרך וביד אחת לחמתי, כמו לוליין-סייפן, בקלילות בתאווה. זה טוב, נתן תנופה, אבל בתוך תוכי ידעתי שלמרות האופוריה, זה שובר עם פג-תוקף, ובאמת בשבועיים האחרונים, פג התוקף. מאז פסח, לא חזרתי לכושר, כבר שבועיים ויותר שאני לא מצליח לקום לתפילה, מתקשה יותר בתשומת-לב ובנתינה בבית לאישה ולילדים, שקיעה יותר ויותר חזרה לבריחות לסדרות וסרטים, פחות לימוד, בקיצור וואחד שקע ברומטרי...

אבל למרבה הפלא, לצד זה - נקיות. בוודאי שלהבא מי יודע, אבל לפחות על העבר זו תופעה חדשה. ב"ה. גם אם מחר אפול, משהו בקשר המיידי בין הכל לכלום נחלש. הנתיב המהיר והמיידי לתאווה כאילו טושטש והפך להיות דרך צדדית, קלושה ומלאה עשבייה. בינתיים. הכל רק להיום. או כמו שאומרים אצלנו במלים אחרות, בלי-עין-הרע.... 
ודאי לי שחלק גדול מהתהליך הוא בזכות ההשתתפות כאן בפורום. הכתיבה, התגובות, ההתחזקות מאנשים אחרים ועוד. זה משמעותי מאוד. מפציר בכל מי שקורא ועדיין לא כותב. תכתבו. החשיפה היא וירטאולית בלבד אבל האפקט שלה אמיתי לחלוטין. ממש. 

עכשיו אני מתפלל, מתוך נקודות מעטות של חיבור במהלך היום, על המשך הנקיות וגם על התמלאות חזרה בכוחות. חזרה לעוצמות של חיות.
מחכה לראות מתי יגיע גל חיובי ואצליח לעלות עליו, בשמחה רבה ואסירות תודה שזה לא מתוך תהומות של תאווה אלא מתוך המתנה סבלנית ורוחשת תפילה לימים טובים יותר. אמן. 

שאלוקים יהיה איתך.

בס"ד

98 ימים. רק להיום. 

אסירות גדולה על הנקיות, על הפיכחון, על בהירות הדעת ועל העמידה מול המציאות, מול עצמי, נוכח, נמצא ומודע. תודה. 

תודה אבא.

"כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה"

בס''ד 

בחסד ה' גמור, נקי מכוחו 100 ימים. 

ואמנם כל יום עומד לעצמו ועדיין יש משמעות להצטברות, לרצף.

כמעט בטוח שזוהי תקופת הנקיות הארוכה ביותר שעוברת עלי, בסייעתא דשמיא עצומה, מזה 20 שנים ובעצם מאז הנפילה הסתמית הראשונה שלי זו שאחריה שום דבר כבר לא היה אותו דבר...

עצתך תנחה אותי רבש''ע מה הצעד הבא מכאן וכיצד להמשיך ולהעמיק את ההחלמה. 

בס''ד 

ב''ה נקי בחסדו 102 ימים. ק''ב של טהרה. 

תודה ריבונו של עולם. למרות יום קשה מאוד, מלחיץ מאוד ומירמור גדול מאוד שחשתי ברמה המקצועית, התאווה לא הייתה אופציה. לא מובן מאליו.

תודה. 

שכוייח אחי! שמח לראות שאתה מתמיד יום יום בעבודת המוסר
לא שוכח שכל יום היצר קם על האדם ומבקש להמיתו...
כל יום יהיו בעיניך כחדשים!

מחזק אותי מאוד, המשך דרך צלחה

בס''ד 

חסדי ה' נקי 109 ימים. להיום. רק מכוחו. 

כבר יותר משבוע לא כתבתי והרגשתי את הניתוק. נקווה לחזור לשיגרת שיתוף וקריאה.
ב''ה היה חג שמח ומרומם. אין ספק שהנקיות מוסיפה חיבור ושמחת חיים פשוטה. מדהים כמה כבר התרגלתי לשמוע את הקול הקטן, הניבזי והציני (הוא אוהב זמנים כמו: חופות, שמחת תורה, שבועות או תפילת נעילה) שלוחש לי בארסיות כמה אני, עם כל הליכלוך שלי, לא שייך לפה, לקודש, לחיבור, לשמחה, ועל מי אני עובד וכו' וכו' 
ואני מתוך הרגל מחכה לשמוע אותו, ממתין לדוק העצב הכאילו תמידי, כמו האובך מעל גוש דן, שיעטוף אותי ויצמד אלי, ולא, זה לא קורה. אני מרגיש מחובר, שמח, בפשטות, בלי מרכאות ובלי כוכבית. אה, והכי חשוב, בלי להיות או לדמיין שאני מושלם. ועדיין מחובר. 

אני בסדר, אני חי, אני נקי אבל לא רוקד ברחובות, אני מתמודד, אבל בלי המשקולת שהיייתה קשורה לי כל הזמן לרגל, משהו הרבה יותר בהיר, נקי, זו המילה. 
אין ספק שרק ללא התאווה אני יכול לראות ביתר בהירות, ולעיתים זה כואב, את הקשיים והפגמים שהפילו אותי אליה מלכתחילה. בע''ה שמח להמשיך במסע. זה באמת רק משתפר.

לא אירא רע כי אתה עמדי.  

בס"ד

יום 110 לנקיות. בחסדו הגדול.

שנים ארוכות שמאמר הגמרא משמו של רב הונא: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר..." היה עבורי מקור לעצבות גדולה, ייאוש, אי-אמונה בקלותה של תשובה ובאופן כללי הבנתי את המסר, גרשוני מהסתפח בנחלת א-לוהים...

אני חוטא, אני מחוק ובת קול מאחורי הפרגוד מספרת שאין לי תשובה. 

והנה היום בסוף הדף היומי (יומא ל"ח ע"ב) אני מגלה את המאמר: "דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי כֵּיוָן שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְאֵינוֹ חוֹטֵא שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר" ואני נד בראשי בחוסר אמון. איך אפשר לומר דבר כזה? איך אני יכול להאמין ששוב לא אחטא? נכון, התגברתי כבר לא פעם ולא פעמיים על התאווה, אבל להאמין ששוב לא אחטא? מי יכול לערוב לי? ואני הרי מכור... ואז נזכרתי במאמר של רב הונא ועד כמה הוא עיצב את התפיסה השלילית שלי לגבי עצמי במשך כל-כך הרבה זמן, ואמרתי לעצמי, למה את דברי רב הונא אימצת בכזו התמסרות ובכזה חפץ לב ולדברי רב שילא אתה מתקשה להאמין? אם לדברי רב הונא יש מקום, וודאי שצריך להבין את מקומם, לאור ההבנה של ההתמכרות הם פשוטים, אזי גם לדברי רב שילא יש מקום. ואשרינו. כן. רגלי חסידיו ישמור. אני מאמין שאם ה' ישמור את רגלי. אין אני חוטא. ואני מאמין שבכוחו לגרום לי לא לחטוא יותר לעולם. אם לא אאמין בזה, אפול. אם אחשוב שמכוחי אני יכול להתגבר, אפול. ואם אחשוב שאין בכוחו לשמור אותי, גם אפול. האפשרות היחידה לא ליפול, היא להאמין שבכוחו להושיע אותי ולהציל אותי מהתאווה.

אז מה המשימה שלי? מלבד ההשתדלות שצריך ודאי לעשות, הכי חשוב זה להתחזק באמונה הזו. בכל יום ויום. ורק להיום. בלעדיו-לא אצליח כלום, איתו- אצליח הכל. איתו - שוב לא אחטא. בע"ה ית'. 

רגלי חסידיו ישמור. אמן ואמן.