אוף. אני קורא את הפוסט הזה, ורואה שעברו שנה ו-7 חודשים מאז שכתבתי אותו, ועדיין לא ניצחתי את זה. אני עדיין כמה ורוצה קשר זוגי אמיתי ומלא- שעוד אין לי. קשר שיפיג את הבדידות וישמח ונחיה בו באהבה עמוקה עד כלות הנפש. קשר שיהיה בו גם את המימד הפיזי. ושוב אוף. אני כבר יותר מילד בן 16. או 18, או 22. ואני עדיין נופל ונשאב לזה כמו חיה שרק רוצה ליהנות מהטרף שלה. כואב לי הלב.
וכמה חוסרים יש לי בחיים שאני נותן לזה למלא אותי. זה יושב על רכיבים נפשיים, ואני נופל למימוש הזול והמגעיל הזה. אני נגעל מעצמי. ומתאכזב. כמה עצבות
הכי מפחיד אותי, שזה ישפיע על הזוגיות שלי עם אשתי לעתיד. כי אם זה ידפוק את זה, אני באמת אמרר בבכי ובכאב לב. אני רוצה זוגיות שמחה ומאושרת, עם נאמנות ובלעדיות. שותפות לדרך. החברה הכי טובה שלי. ואני רוצה להיות שם בשבילה, ולא רק לספק את צרכיי הפיזיים דרכה. ובוודאי שלא לספק אותם דרך מקומות אחרים, זולים ומטונפים.
אבל הבעיה היא שאני מפחד רק לאחר מעשה. בתוך המעשה, כשאני בתוך הנפילה, אני נשאב לתוך זה. ואחרי שהשלמתי את הנפילה במלואה, אני מתגלגל מהצוק לעבר התהום. כמו השעיר המשתלח, מתרסק על האבנים, ועצם אחר עצם נשברת. ואתה פשוט מרגיש מת מבפנים. חסר חיות. זה לא נורמלי. לפעמים אני שואל את עצמי עד מתי אסבול את המלחמה הזאת. והאם בכלל אפשר לנצח אותה. אני לא רוצה להרגיש אבוד כל חיי. זאת מלחמת הקיום שלי, ובינתיים אני לא באופק של לנצח. המעשים שלי בסוף רעים. וכשהכל הולך אחר החתימה, זה לא טוב בכלל. מתי אנצח, מתי אצא מהמעגל האינסופי הרע והמשחית הזה.
מה גם כואב, שאני מנצל כל שבריר של פתח במחשב ובטלפון להגיע לדברים האלה.
אחד הדברים הכואבים הוא שכשאני בתוך זה, אני גם מאמץ את החטא. אני רוצה בו וכמה להרגשות שהוא מביא לי. אז אני נלחם בזה בהתחלה, ולפעמים גם מנצח. אבל כשסף השבירה נחצה, זה כמו פצצת זמן. רק שאלה של זמן עד שאפגום עד הסוף. כמו טיפש, חסר דעת. נשלט- ולא שולט.
עד מתי לכאב הלב הזה. עד מתי חוסר בשליטה עצמית. עד מתי הפקרות פנימית וחיצונית. לא בשביל זה באתי לעולם. טאטע, תעזור לי! אנא ממך! עד מתי לייסורים החוזרים ונשנים האלו. עכשיו 4 לפנות בוקר, ועדיין לא נרדמתי. גם חטאתי, אני גם עייף מנטלית, גם חלש מוסרית, גם הלך לי סדר היום של מחר. די כבר לצרות האלו. תושיע אותי! אנא ממך!
