"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו"
אצלי הצעד הראשון קצת שונה, קודם כל אני מודה כי אבדה לי השליטה על חיי, חסר טעם, חסר חיוניות, לא קם בבוקר עם זיק בעינים לכלום, רק כדי להעביר את היום אם עוד קצת נייעס, עוד קצת אוכל, עוד קצת משימות דחופות, השיעור היומי שלי זה משימה, התפילה זה משימה, כמו קניות בסופר, כמו ללכת לרופא שינים.
אני נקי כבר 6 ימים לא כל כך בקושי, כמו שהייתי כבר נקי שנה וחצי לא כ"כ בקושי. אצלי התאווה זה בסך הכל עוד בריחה, עוד משהו ברשימת הריגושים שיכולים להבריח אותי מהסבל של הריק הקיומי שלי, כן, באותו רגע מסוים ששום דבר אחר לא תופס אותי אני נהפך לחסר אונים מול התאווה, בדיוק כמו שאני חסר אונים מול האכילה הכפייתית המרגשת שלי, או מול הריגוש בנושא חדשותי שמעניין אותי מאד.
החוסר אונים שלי הוא קודם כל בכך שאני טיפוס של משתעמם, של מדוכדך, של לא מוצא טעם כמעט בשום דבר שיגרתי. כן חוויתי ריגוש מעבודה, ממשפחה, מאתגר כזה או אחר, אבל רק שזה היה נוצץ ומרגש, כשזה נהפך לשיגרתי ואפרורי זה כבר נמאס עלי, אני מאמין שגם אם הייתי נהיה ראש ממשלה זה היה מעניין אותי בתקופה הראשונה ותו לא.
וזה יוצר אצלי חוסר אונים, אני מבין שזה "אני" וזה השליחות שלי. אבל קשה לי.
ואני מודה בחוסר האונים, ואז קצת הוקל לי, אני מניח לקונפליקט הפנימי של האישיות שלי לסכסך אותי עם עצמי כל הזמן, אני מוסר את כל הסיטואציה הזו לאלוקים, תסתדר עם זה, תסדר את זה, אייך שנראה לך, לאן שאתה רוצה להוביל, לי אין כח.
