מדהים אחי!
כמה חיכיתי להמשך ועכשיו רק השארת אותי עוד יותר במתח חחחח
תודה רבה לה׳ שנותן לך את הכוחות לספר לנו את הסיפור המרתק הזה ובצורה הייחודית שלך שעושה את החוויה הרבה יותר חזקה!
תמשיך להילחם בכל הכוח אח אהוב!!

תודה רבה על הסיפור המרתק!! על פרק 10

נהניתי מאוד, כתמיד, ומחכה בקוצר רוח לפרק הבא !

יש לך כישרון כתיבה פנומנלי !

אוהביםםם

פעם הבאה מינימום שני פרקים ברצף, 

מרתק!!
תודה אחי!

בס"ד
                                                            פרק 11.

( הפרקים הקודמים בתחילת השרשור ובהמשכו... אל תפספסו! )

'אולי היא צודקת…'
חלחלה בי ההבנה.
'אולי אני צריך קצת פרופורציות.'
לא יכולתי לעצור את זה...
'נכון, הכל דפוק, אבל קודם כל העיקר שהוא חי, לא??'
ניסיתי לעכל.
שתקתי.
זאת הייתה שתיקה של…
"את צודקת אבל אני בחיים לא יגיד לך את זה…"
חיכיתי להמשך.
וזה בא.
"אז באמת קודם כל נגיד תודה ביחד לד' שיש לך אבא, שאתה לא יתום, שאמא לא אלמנה, נכון שלא מגיע לה?"
היא עצרה לרגע.
שינתה כיוון. 
והמשיכה. 
"תדע לך, שאמא שלך היא אחת הנשים הצדיקות שאני מכירה, אין הרבה כמוה,
הרבה נשים עוברות אצלי, יש כמה וכמה רבנים בעיר ששולחים אותם עלי, תאמין לי שאתה נמצא במצב טוב."
'ברור!' חשבתי באירוניה, 
כל בר דעת משתוקק להגיע לרגע בו הוא מגלה שאביו בקשר עם גברים, שהוא צופה בפורנו, ומשוטט בצ'אטים הכי מלוכלכים.
זה הרי משאת נפשו של כל ילד יהודי טהור...
תגידו לי אתם? לא ככה??
חייכתי לעצמי.
אמא תמיד אמרה לי שהומור שחור זה לא תמיד בריא…
לפעמים כן.
זה כנראה היה אחד מהם...
היא לא עצרה. 
"והאמת שאני לא מקבלת ביום שישי,"
פסיכולוגית במיטבה... 
גיחכתי לעצמי...
"אבל אמא שלך צלצלה אלי היום והיא אמרה לי שזה פיקוח נפש, אני מאמינה לה, כי אני מעריכה אותה, היא לא תגיד לי סתם."
"אתה יודע שאמא שלך צדיקה?"
"כן." השבתי בהחלטיות. 
היא ידעה שזה מעל לכל ספק אצלי, ממש!
מה אני יגיד לכם...
נגמרו לי מטוסי הקרב…
נגמרו לי הטנקים…
נגמרו לי הכדורים…
כמו מצנח, בשמיים מגובה רב, הוא נראה ענק, עוצמתי…
וכשהוא מגיע לקרקע…
הוא מתקמט כמו אחרון החולצות, בתחתית הריצפה של חדר השירות...
ככה הייתי.
פתאום,
כמו לוחם יפני, 
נעוצים בו תריסר חניתות בכל חלקי הגוף, 
אבל הוא נלחם עד הטיפה האחרונה של דמו,
שלפתי את מקל העץ החרוך גם ככה, מתחת להריסות של הנשמה שלי... 
ניסיתי את מזלי.
בפעם האחרונה.
"מה יגידו עלי בשידוכים? על המשפחה שלי" הטחתי.
"מי תרצה להתחתן איתי" לא הרפיתי.
היא לא ידעה מאיפה זה בא עליה.
היא חשבה שהיא כיבתה את האש. 
אבל כנראה אי שם…
מתחת להריסות עוד נשאר ניצוץ.
שהצית את הכל שוב.
היא שתקה. 
וזה רק נתן חמצן.
לי - לאש, שכה הייתי זקוק לו…
המשכתי.
"זה רק יזיק לי להתקפל, ועוד לקבור את הכל?!" 
"זה הרי בסוף יצוף! כמו שמן במים!!"
"אינטרנט פרוץ??!! ועוד שאבא נמצא על המחשב כל היום??!!"
"שום משפחה לא תיגש לשידוך כזה אפילו !!"
ואז…
משום מקום…
אני זוכר את זה ממש כמו עכשיו.
ואולי רק בגלל האומץ שלה.
היא אמרה את המשפט הבא:
"אני מבטיחה לך שזה לא יזיק לך בכלום!"
הייתי בהלם!
זה נאמר עם יותר מדי ביטחון.
זה בא בשקט.
בעוצמה שלא יכולתי לה.
כמו בלוק מים ענק שצנח מהשמיים על דלקה קטנה בחצר האחורית.
"ואתה עוד במצב טוב… 

תודה רבה מעומק הלב לאבא שבשמיים שנותן לי מטובו ומכוחו כל טוב.
לעולם אני יהיה שבוי בטובותיו.
מקווה שנהנהתם.
אם יש לך הערה / הארה זה הזמן והמקום...
אוהבים.
הלוחם613.

וואלה, ליבי איתך, מאמין שתגיע רחוק.

בס"ד.
                                            פרק 12.
הפרקים הקודמים בתחילת השרשור ובהמשכו...

היא חזרה לטון שקט.
שולט.
מרגיע.
"יש סיפורים… רק עכשיו מהשלושה ימים אחרונים אני יכולה לספר לך, שזה כבר עומד על גירושין,
היית רוצה שזה יהיה המצב?"
ראשי נע ימינה ושמאלה.
"אם היית יודע כמה צער יש לילדים להורים שמתגרשים, צער ומשקעים לכל החיים, לא היית מסמן לי עם הראש,
היית צועק. היית יוצא בריקודים שזה לא המצב שלך!"
"זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, לרקוד!" אמרתי.
היא צחקה.
האווירה נעשתה יותר טובה.
הרגשתי יותר זקוף.
הכבוד שלי חזר.
לדעת שאני לא נמצא בתחתית הכי עמוקה ומסריחה של החברה בה אני חי…
זה בהחלט הרים אותי קצת מהדימוי העצמי שלא היה במצב טוב במיוחד…
'תכלס היא צודקת, מה אני אגיד? תכלס הוא חי זה העיקר.'
כל השאר…
בונוס…
או פחות…
כמה אפשר לעבוד עלינו...
מה לעשות?  ככה אנחנו!
אנחנו חושבים שאם לשני רע יותר, אז אנחנו במצב טוב יותר...
אבל עדיין…
בתור זריקת הרגעה לילד בגילי…
אין ספק שאלו המילים שהייתי צריך לשמוע באותו יום.
איך היא אמרה לי?
פיקוח נפש.
היא המשיכה לדבר עוד איזה חצי שעה.
לא כל כך הקשבתי לה.
היא נתנה לי לעשות כל מיני תרגילים…
לומר כל מיני משפטים שהיא שלפה מתוך שני קלסרים ענקיים שנחו על השולחן משום מקום, 
היא העתיקה אותם לתוך ארבעה חצאי פתקים קטנים צבעוניים.
אני זוכר שהיא הידקה אותם בשני סיכות, ואמרה לי להניח את זה בכיס.
הנחתי.
היא אמרה לי שאני צריך לומר אותם לעצמי פעמיים ביום או משהו כזה.
היא נתנה הרבה הוראות והסברים למה כדאי לי להתמיד בזה, שזה יעזור לי.
האמת לא הקשבתי לה,
זה כבר לא היה משנה.
את זריקת ההרגעה שלי אני קיבלתי.
ומכאן ואילך…
אני כבר ברשות עצמי…
מחשבותיי נדדו הרחק הרחק…
אי שם לתמונות  והסצנות שרק היצר יודע היכן הם צולמו...
אלו היו הרגעים בהם אישיותי התפצלה לשניים.
למרות שזו לא ההגדרה הנכונה.
ההגדרה הנכונה היא…
שאלו היו הרגעים בהם חלק מאישיותי ירדה למחתרת...
חלק אחד נשאר מעל פני המים.
החלק השני…
החל לצלול במים העכורים והמצחינים של האנושות, שהלכה והתדרדרה אל מעמקי התהום.
חיפשתי לברוח.
הכי רחוק שאפשר.
ואפשר.
אם לא פיזית.
וירטואלית.
נפרדתי לשלום.
הודתי לה מאוד.
היא עזרה לי בסך הכל.
רוגע ושלווה התפשטה על נשמתי הדוויה.
היה גשום.
כאילו ירדו מים מהשמיים לשטוף את נשמתי לקראת שבת הקרבה ובאה.
הגעתי הביתה.
אמא הייתה במטבח.
אבל היא לא הייתה לבד.
גם אחים שלי היו שם.
אבא היה למעלה, על המחשב, כרגיל.
זה לא הזיז לי.
עיניה שאלו.
אבל סימנתי לה שהכל בסדר.
היא חזרה אל הסירים.
שקועה במחשבות.
ובקומה למעלה גם אבא.
יחי ההבדל…
היא דאגה הוא הפקיר.
היא בנתה הוא סתר.
היא אהבה הוא הכאיב.
היא במציאות הוא בדמיון.
אני אוהב אותך. אמא.
ממעמקי ליבי.
הרותח.

אוהביםםםםם

תודה רבה על הפרק הבא ! מרתק כתמיד

מילה בסלע שתיקה בתרי.
היו לי המון מילים, אבל אני מעדיף שתיקה גדולה יותר.
שותק.
רק מתחנן, תמשיך.

היי,
אני אומר לכם את כל האמת...
הסיפור שלי, נכון, יש לי גם ענין אישי בו, אבל אני עדיין רוצה לדעת שזה מענין את הציבור, מכיון שזה חלק מהענין.
בשונה לגמרי מהיומן מסע שלי, שזה נטו בשבילי, ככה אני מקווה בכל אופן שזה יעזור לי,
לכן אם אני יראה שיש התענינות בסיפור, מה טוב.
אבל אם לא, אז לא,
אשמח לתגובתכם.
הלוחם613.

ארשה לעצמי לדבר בשם כולנו.
אנחנו מחכים בקוצר רוח לסיפור שלך!!!

מצטרף בהחלט לדברי כולם!

אחי תאמין לי שהסיפור שלך מועיל לכל אחד כאן בדרך אחרת ואני מאוד מאוד אשמח שתמשיך