בס"ד
פרק 8. (הפרקים הקודמים בתחילת השרשור ובהמשכו)
אמא הסתכלה עלי במבט מלא משמעות,
היא ידעה שאני בסוף ילך, רק השאלה כמה זמן ייקח לה,
כשהיא תפעיל את כל המערכות שלה, אף אחד לא יכול עליה.
אפילו לא הסבתא המרוקאית שלי…
כזאת היא אמא שלי,
שקטה, רגועה.
אבל שצריך אותה בחזית.
במלחמה.
היא שם!
היא מפעילה ומגייסת את כל הכישורים שלה,
ומנצחת.
כמו לביאה, תמיד היא כנועה, אבל כשצריך להביא טרף לגורים ולבעלה,
(-הפרזיט אגב, האריה בדרך כלל לא צד… מזכיר לי מישהו...)
היא תפתח את מלתעותיה, ואוי לו לייצור שייקרא בדרכה.
היא פתחה את פיה לומר דבר מה,
חיכתה רגע, ואז אמרה,
בשטף, בביטחון ובמהירות לא אופיינית לה:
"זאת אישה מאוד מיוחדת, אני כמה פעמים הייתי אצלה, היא מסייעת להמון נשים במצב שלי, לי
אישית היא עזרה מאוד, היא אישה מאוד חכמה, היא יכולה לעזור לך, היא למדה את זה, היא מכירה
את זה, היא יודעת מה לעשות, לך אליה לוחם שלי, תספר לה מה אתה מרגיש, אף אחד לא צריך
לדעת על זה, זה יהיה הסוד שלנו"
היא סיימה לדבר.
"דיברתי איתה, היא מחכה לך" הוסיפה, רק כדי להרים אנד ברקס.
ניכר היה שקשה לה.
מאוד.
היא ידעה שאני לא יקבל את זה כל כך מהר, כמו שהיה.
'לוחם?'
היא קראה לי לוחם??
נקודה למחשבה, אחסנתי את זה בזיכרון, בהמשך אני ידון בזה אין לי זמן עכשיו, אני חייב להגיב.
"את שולחת אותי לפסיכולוגית?" הטחתי בה.
היא ידעה שזה יבוא.
"היא לא פסיכולוגית, היא אשה חכמה שיש לה כלים לעזור"
"אמרת שהיא למדה את זה." הוכחתי.
"בטח פסיכולוגית! עם תעודות!!" המשכתי בלי רחמים.
"אמא הכול טוב, אני יודע להתמודד, אני ילד גדול, אני פשוט רק צריך זמן, חופש."
מוזר, אני לא מכיר את עצמי כל כך בוגר, אומר משפטים של גדולים.
היא ידעה שאני ילד קטן.
היא ידעה שאני לא יודע להתמודד.
וספק אם אי פעם...
היא ידעה שזמן רק יכול להזיק.
חייבים עכשיו, כשעוד הברזל חם.
"תראה, תלך אליה תנסה, אף אחד לי ידע על זה, אם לא יועיל לא יזיק."
האמת אני יגיד לכם, הרגשתי מותש, עייף, לא היה לי כוח לכלום, לא יכולתי אפילו לחשוב, המוח שלי
היה עמוס בהמון ידע, הוא לא ידע איך הוא אמור לעבד אותו.
"אף אחד לא יודע על זה חוץ ממנה?" ידעתי שלא, אבל המשכתי, "את בטוחה?"
"בטוחה." היא ענתה.
קמתי מהמיטה עליה ישבנו.
מבטה היה שקוע בנקודה בלתי נראית בקיר שמולה.
לחצתי על הידית.
ירדתי למטה.
לבשתי כובע וחליפה, ויצאתי.
יצאתי לנסות להילחם.
לנסות לקבל כוחות.
לדרך חדשה, שתסלול את הישנה.
כמו התמונות מלפני 80 שנה בהם נראים ילדים בני 13 שלגופם הצנום מדי הצבא הרוסי, ולמותנייהם
חגור חוגר, והם מכופתים בנשק חם.
כזה הייתי.
במגרש אחר.
בכיכר ישר. פנייה אחר כך שמאלה. מדרחוב.בנין 17.
תמיד היה לי זיכרון טוב.
המשך יבוא אחים יקרים שלי.
תודה ענקית לאבא שבשמיים שנותן נתן ויתן לי כוחות לעמוד בהתמודדות.
ולכם אחים יקרים שלי.
שבת שלום ומבורך.
הלוחם613.
