המטרות של הכתיבה שלי היא:1-להעלות בעצמי המודעות למצב בו אני תקוע שנים רבות מאוד. 2- לנסות לשים אצבע על הבעיה. 3- לא להשאיר אצלי לבד.



מודגש פה הרבה 'אם אתה לא מצליח לבד תבקש עזרה',

לי זה קצת לא מובן, וכי אינני יודע בעצמי מה נכון לעשות במצבי? הרי על דברים פשוטים מדובר!!

האם אני צריך איזה הסברה מיוחדת למה לא לבזבז את החיים שלא לדבר על דברים גרועים יותר??



אבל מודגש כאן שבתכלית זה פיתרון שעובד.

אז הכנתי לעצמי מקום לעקוב אחרי עצמי, ולכשאתקע בסיבוב הבא אוכל גם לבקש עזרה

אוהבים !

אולי לא יהיה סיבוב הבא !

אולי בעזרת השם מעכשיו תהיה תמיד נקי בזכות החיבור עם בורא עולם ועם החברים, דרך עבודת הצעדים !

בהצלחה !

אני איתך !

ברוך הבא, המון בהצלחה, אוהבים

אכן, נורא פשוט להבין מה אנחנו ״צריכים לעשות״ או מה צריך כדי להגיע לשם.

אנחנו פשוט לא הצלחנו לבד.. כמה שניסינו
ובגלל זה אנחנו כאן

אוהב וצריך

איזה נפלא שיש כאן חברים חיים.
תודה לכולם!!
אז ממשיך לעקוב אחרי עצמי.
על הבוקר פעלתי על פי מה שנקרא אובססיה וניתוק מהמציאות (כפשוטו! אין עולם אין שעון אין מטלות ואין משפחה...).
נכון שהדברים שעשיתי היו חיוביים\פרווה אבל אני צריך להיזהר כי עצם האובססיה והניתוק מהמציאות היא מדרון מסוכן!!

ברוך הבא ידידי היקר!!! מאחל לך המון בהצלחה שמח לראות שיש חברים חדשים שמגלים את האתר והתכנית ומצטרפים!


מחזיק לך אצבעות בדרך שבחרת ! 
אני ברוב הזמן מרגיש שלא רק שאני לא יכול לבד אלא שגם כשאני משתף כאן בפורום וגם בשיחות טלפון לחברים את כל העולם אני עדיין לא יכול! 
בינתיים הנס ממשיך לקרות בזכות הקב"ה! מאחל לעצמי ומברך אותך שתעלה על דרך המלך ושנמצא את הפעולות הנכונות לעשות וגם נדע לבצע אותם ברגעי האמת ולפניהם!

אוהבים

אוהב אותך, לא מוריד מכל פעולה של החלמה,
אבל ממליץ להיות פתוח לשינויים בחשיבה הקודמת שלנו,
יש פה פתרון, רק תקשיב,
שאלוקים יהיה איתך.

הזמן הכי קשה לי הוא בסיום העבודה (הראשונה) כל יום.
אני 'מותש' פיזית (בדרך כלל לא מספיק לאכול מוקדם יותר, אבל מרגיש אותה חולשה גם כשכן אכלתי) והעיקר נפשית (ככה זה בעבודה nסוג שלי) ככה ש'למי יש כח עכשיו לעשות משהו מועיל'?!

אז בעצם בשביל מי ש'האלוקים עשה את האדם ישר' יש כזה דבר שנקרא לנוח ומסתם זה עוזר לו גם לצבור כח לעסוק אחר כך בעוד דברים מועילים.

אבל אצלי אין זה רצון ל'מנוחה' רק לשקוע במשהו עד שכרון חושים!

למי שנח אפשר גם לתת קצבה כמה זמן, אבל לניתוק שלי מהמציאות אין שובע ושום שעון מעורר לא עוזר להפסיק.

ועוד משהו מבלבל בזה: בזמן כזה כל חלק מגופי זועק שרוצה 'להשתחרר' מכל המציאות כולו, ולכן גם דבר 'בסדר' וטוב ולדוגמא לאכול,הרי אם לא אעמוד על המשמר זה יֵעָשה מתוך אובססיה וערפול חושים....

אוהבים!
אני חושב שרוב המכורים יזדהו עם מה שכתבת עכשיו. הרצון להשתחרר ולברוח לוקח אותנו לתאווה שוב ושוב.
אבל יש דרך אחרת! והיא נמצאת פה בתוכנית
תמשיך לבוא. הנס יגיע

שנים על גבי שנים ועד לרגעים אלו ממש שנקודת התורפה הכי חזקה שלי הייתה החזרה הביתה מהעבודה...

כל פעם מחדש עם ההתלבטות לעשות סיבוב שוטטות ברחובות הומי פריצות בדרך הביתה או לסוע ישר הביתה?....

שנים שהייתי מפסיד בזה פעם אחרי פעם...

רק בחודש האחרון אני חושב שזה קצת התחיל להתהפך לטובת הנסיעה ישר הביתה אבל אני אומר את זה מאוד בזהירות כי זה עלול עוד לחזור כבר  מחר...

אוהבים אחי ומזדהים

מה שהכי עוזר לי זה שיש לי קבוצה שלוש פעמים בשבוע מיד אחרי העבודה - ונכון להיום עוד לא קרה לי שנסעתי לשוטט אחרי שהייתי בקבוצה. אסירות תודה לאלוקים על זה כמובן.

אוהבים

היום התעוררתי לפנות בוקר כשעתיים לפני הרגיל,
היה לי משהו שרציתי לעשות לפני השינה ולא הספקת אז קמתי.

בסוף מצאתי את עצמי:
1- עוסק בעריכת מסמך פחות חשוב שלא בשבילו קמתי.
2- -ועיקר- ב'עריכת' המסמך, במקום להקליד את הצריך חיפשתי 'קיצור דרך' שלא קיים ובעקשנות! יכולתי בזמן הזה לגמור פעמיים ובעקשנות בלתי מובנת ניסיתי דווקא קיצור דרך, ככה שבסוף השעתיים לא התקדמתי בכלום. (הפעם לא עשיתי מתוך 'אובססיה' ודחף, רק בקרירות)
אני מציין את זה במיוחד כי זה מדפוסי התנהגות העיקריים אצלי:
אני מחפש 'קיצור דרך' וכשלא מצליח בתוכנה א' אני מנסה תוכנית שני, ואז יש תוכנה שלישית שעולה כסף אז עכשיו אני מבזבז זמן למצוא פרוץ.. ובדרך כלל אותם אתרים של פריצות תוכנה קשורות גם עם 'פריצות' אחרת...

התגובה הרגילה שלי לכזה הוא: 'אני לצריך לקחת עצמי בידיים יותר ולעבוד רק לפי סדר זמנים', אבל הבטחות כאלו כבר שחוקים אצלי מרוב שימוש בהם.

לפני מה שאני רואה כאן באתר אז יש גישה אחרת:
כשיש מצב שדורש התאמצות ולהחזיק את עצמי, אז במקום לאמץ את השרירים - שאז גורם לאשליה שאני יכול להצליח לבד-, להרפות ולהפנים שאני לא יכול לבד וקבל כח משני.

אז אולי אעשה כן בפעם הבאה.

וואו, כמה שאני מזדהה...
יישר כח על התובנה המאלפת.

אוהבים! תודה על השיתוף
זה אחד מהדברים היפים בהחלמה, שאתה מתחיל להכיר את עצמך ולגלות על עצמך

אוהבים !

אני משתדל לעשות את מה שכתבת בכל התחומים. להפסיק שרירים ולבקש מהשם אוהב !

לפני הלימוד תורה אני מתחנן להשם שיעזור לי להבין ולזכור כח אני לא יכול לבד ונותן לה' לטפל בתוצאות !

אוהב אותך !

תודה על השיתוף !

תודה רבה על התובנה הנפלאה הזו! לגמרי מזדהה עם מה שכתבת כאן.
אני הייתי קורא לבעיה שתיארת כאן "מריחת זמן". זו בעיה שאני חווה בעצמי וכמובן משפיעה על סדר היום מכיוון שאז אם אנחנו מורחים את הזמן עם מטלה אחת, שאר המטלות נדחות וכך מוצאים את עצמנו מספיקים מעט או לא כלום. לא מתמקדים במטרה ומבזבזים זמן על מציאת פתרונות "שיעזרו" לנו לצמצם את הזמן כאשר יודעים בתוך תוכנו שזה שטויות והבלים. בעיניי, קיצור דרך רק מאריך את הדרך.
כמו כן, בעיניי זו תוצאה ישירה של התאווה. אמנם לא הגעת לפגם הברית אבל כן בוזבז המון זמן על כלום כשיכולת לעשות כ"כ הרבה ואתה יודע במפורש שאתה יכול להגיע לכך. לרוב זה נובע משעמום. לא באמת רוצים לעשות את זה ומחפשים כל מיני דברים אחרים מסביב לאותו הדבר שאנחנו רוצים לעשות וקשורים לזה כדי שנוכל לשכנע את עצמנו שזה נוגע לאותו עניין וזה בסדר להמשיך. אולי בסוף אנחנו נמצא את הפתרון "ש-יקל" עלינו ובעזרתו אנחנו נסיים את שרצינו יותר מהר ממה שחשבנו וכמובן שלאחר מכן, כמו שתיארת כאן אנחנו "מלקים" את עצמנו למה עשינו את זה. איזה בזבוז. למה לא היינו ממוקדים יותר.
הרבה פעמים עניין המיקוד קורא לי עם אשתי. היא מבקשת שאקנה משהו בדרך, אני קונה את אותו הדבר ואז בדרך קופץ לעוד איזה סידור קטן שלא צריך לקחת יותר מכמה דקות. כמובן שאני לא מעדכן אותה בטענה שזה לא רציני והיא לא תרגיש את זה אך בפועל זה מתעכב מכל מיני סיבות (שהשם יודע) ומאריכות לי את הזמן וגורם לי להבין כל פעם מחדש שאני לא ממוקד במטרה. אם הייתי ממוקד במטרה כל זה לא היה קורה. אם הייתי מעדכן את אשתי קודם לכן הייתי מונע את כל העוגמת נפש שגרמתי לה כתוצאה מזה. איזו עוגמת נפש? יש כ"כ הרבה דברים שצריך לעזור בבית, להיות שם עם אשתי, עצם ה-חזרה מאוחר הביתה. מה גם זה גורם לעוגמת נפש לעצמי למה אני חוזר על אותה הטעות ולא לומד ממנה. חוזר מצוברח הביתה עם פרצוף חמוץ כלפי אשתי אשר רק מתסכל יותר ויותר את אשתי למה זה קורה לה.
לפי דעתי, עלינו להיות יותר ממוקדים ולא לחפש קיצורי דרך. לעשות את שצריך לעשות. המאמץ שלנו להגיע למטרה גם אם מדובר בדרך ארוכה תהווה לנו סיפוק מאוד גדול ורצון להמשיך בעשייה. קיצורי הדרך יבואו בהמשך ולא כאשר אנחנו עדיין בתהליך של השתקמות מפני התאווה.
יישר כוח על השיתוף!

היום עברתי על גבול ששמתי לעצמי (לא חושב לקרא לזה נפילה) ואני מאפס את הטבלה, אז אני גם אכתוב משהו.



מאז עמדי על דעתי היו שני דברים שחשבתי שמהם אני נהנה: מחשבים, וקריאת ספרים.

ותמיד מצאתי את עצמי שוב מתעסק בהם, ולכל יום שעות רבות.



רק לאחרונה שמתי לב שאין כאן העיקר להינות, ואני מתנהל אחרת מאלו שנהנים. מה שאני מוצא בהם יותר  מתחבר ל'אי הרגשה' - 'להשתחרר' מהעולם והמציאות כולו.
עם התובנה הזאת אני מבין עוד כמה דברים על עצמי:

תמיד הייתי מדמיין על עצמי כל מיני דברים מפחידים מזויות שונות, ומדמיין אותם עד שאני מרגיש 'ריגוש' והלב פועם וגורם לעצמי להרגיש כאילו דרוך ועירני.

למשל בהייתי ילד: מה היה קורה לי לו היו מעמידים אותי בנסיון יוסף הצדיק.. ואיך בטוח הייתי נופל..

ומאז ועד כיום בהתאם לגיל ומאורעות משתנה לדברים יותר ראליים. ועם דאגה לעצמי או לכלל (אם היו עוברים לגור כאן מלא אנשים פרוצים ומאוד נחמדים... אם החוק היה מרשה ללכת בלי בגדים, ומי יודע מה עוד)



עכשיו אני מה יש לי: אני מחפש דרך להשתחרר! אם מהלחץ אם מבדידות ואם בכלל מכל העולם והמציאות (לא יודע עדיין איזה..) וזה המפלט שמצאתי לעצמי לבלבל את הראש עד שאני שוכח מעצמי ואז יותר קל להתרכז ולשרוד.

וזה גם הנקודה של התגובות  שלי פעם לנפילות, כל ה'חרטות' והבכיינות היה פשוט עוד צורה איך להטריד את הראש ולבלבל אותו שאוכל להתנתק מהמציאות, וגם להרגיש דרוך וכאילו עם מרץ.