אחרי שנפלתי, הרגשתי שבא לי למות אני לא יודע מתי הסיפור יתגשם...
נמאס לי לחיות, הוא חשב. העצבנות המשתקת מילאה את ראשו בכל מאודה.
הוא בעט בדלת חדרו בעוצמה רבה, הוא היה לבד בבית, הוא לא פחד לפרוק החוצה את מה שהלב ביקש כבר המון זמן.
"דיי נמאס! אלוקים מה אתה רוצה ממני?! תעזוב אותי בבקשה" דמעות קטנות התחילו לזלוג במורד פניו.
"כבר פעם רביעית היום! רביעית!!! אני משוגע..." הוא התחיל להלך סחור וסחור והמשיך להגיד בצורה הגובלת בטירוף ובמהירות, "אני משוגע... אני משוגע...".
הבית התמלא בשקט וההרגשה בבית הייתה נעימה אך לא עכשיו, לא ברגע הזה. המחשב היה עדיין פתוח על אתר מסוים, והצעקות שלו הם אלו שהפרו את הדממה בבית.
הוא רץ כמו משוגע אל המיטה ולקח כרית מנוקדת בצבע ירוק, הוא כבר את ראשו בתוכה והטיח אותה בראשו שוב ושוב.
"למה? למה?! אתה יודע שאני רוצה לעבוד אותך בלב שלם, ריבונו של עולם אתה יודע את זה" הוא אמר בגמגום של בכי, הדמעות רק התחזקו וגברו.
לא היה שום סימן לאופוריה שאפפה אותו לפני דקה, ההפך הוא הנכון, לא היה איש שהיה יותר מדוכא ממנו על כדור הארץ באותה שעה.
"למה שלא תיקח אותי! תיקח אותי וזהו!" הוא נפל על ברכיו ופרס את ידיו לרוחב כאילו הוא מקריב עצמו.
"למה הבאת אותי לכאן? אני רוצה למות! בבקשה תיקח אותי, מצטער אני ניסיתי, אתה יודע כמה ניסיתי" הוא השתתק לרגע, ואז חזר לגמגמם בבכי.
"אבל, אבל, אני לא יכול יותר אתה שיקרת שאמרת שאתה לא מביא אדם לידי ניסיון שאנו יכול לעמוד בו! אתה הבאת אותי לכאן כדי להתעלל בי! אני לא יכול לחיות בקונפליקט הזה יותר! דיי תיקח אותי, תיקח אותי..." הוא הטיח את הראש ברצפה בכוח, דם זלג ממצחו, שריטה חדשה עיטרה את מצחו, שוטטת דם.
הוא קם שוב בעצבנות חדשה שמילאה כל גיד ועצם בגופו הוא טרק את מסך המחשב הנייד בעצבנות ובכוח, והתחיל לבעוט בדברים בחדר, הוא התחיל בדלת ועבר לארונות, כעבור דקה, אחרי שהחדר היה זרוע הרס וחורבן, הוא התחיל לקלוט את מעשיו ופרץ בבכי שוב.
"מה אני עושה? לא מספיק אני חוטא לפניך כמו אדם מטונף, אני עוד הורס את החדר שההורים שלי שילמו עליו ממיטב כספם בשבילי?!".
הוא לא יכל להביט בעצמו, רגש עמוק של תיעוב וגועל חדר אל תוכו. הוא רץ למראה לראות את האדם השפל שיעמוד מולה, והסתכל לעצמו עמוק בעיניים, מבט אימה משולב בכעס ניבט מהמראה. על אף סלידתו ממי שהיה שם הוא המשיך להסתכל עמוק פנימה ואז סינן.
"אתה באמת לא ראוי לחיות... המשימה הזאת כבדה עליך, אולי לאנשים אחרים זה מתאים, אתה מכור, אתה לא שולט בעצמך, מי יודע אולי אתה אפילו עלול להוות סכנה לציבור" שוב הדמעות חזרו ונשנו, הפעם דמעות בודדות זלגו בעדינות מעיניו.
"מה לא ניסית? הכל! נתת את הקאבלים שלך לחברים שלא יתנו לך אותו לעולם, אלא למקרה שתרצה להוריד שירים לפלאפון. ביקשת מההורים שישימו לך חסימה ברמה שמור ברימון, אבל אתה עדיין גילית איך פורצים אותו, אתה עדיין הלכת לחבר כשרצית וישנת אצלו, חיכית עד שירדם ואז הוצאת לפועל את תאוותך וכל הזימה שלך!" הוא האשים את עצמו בכעס, נוח היה לו לדבר אל עצמו בגוף שני, זה נתן לו הרגשת ריחוק אפילו מעצמו מהאני שלו.
"ובכית לאלוקים, אבל אפילו הוא כבר לא שומע אותך, התחננת כמה פעמים כבר ביקשת, התחננת, בכית, אתה זוכר איך ברחת מהבית שהיית לבד בכיתה ח' ורצית לראות משהו, אז היית שווה משהו, ברחת ישר לחבר לפני שהיצר השתלט אפילו על הפחות שבאיבריך, ככה הצלחת להימנע מליפול, היום מה אתה שווה? ההורים שלך הולכים והמסיבה רק הולכת ומתגברת, אתה נופל בין 4-5 פעמים ביום... שמעת פעם על דבר כזה? תגיד לי אתה שווה משהו? בשביל תחושת אושר בת חמש שניות מכרת כך את נשמתך לשטן? אתה יודע שלעולם לא תצליח למלות את תחושת החסר את תחושת הריקנות! היא תמיד תיהיה שם כי מעל לכל רגש ניסה ככל שיהיה תישאר הפינה החלולה הזו, כי לא ככה משיגים את החיים שאליהם התכוון ריבונו של עולם, הוא תכנן בשבילך שתיהיה לך אישה יפה ובית טוב וילדים, אבל בסופו של דבר בגדת וקרעת לגזרים את כל תוכניותיו, ברוב טיפשותך העזת לקחת אחריות על החיים שלך ועל החור השחור שיבלע אותם ברגע שתיכנס להתמכרות הזו".
הוא התחיל להיאנח בעצבות, והמשיך להוציא את כל מה שהיה לו בלב.
"זה נכון שהמצב היום ברחוב מכעיס להפליא, בנות מסתובבות ומכשילות את הבריות בלי משים לב, אני לא יודע אם זה בגלל שהן לא מודעות לבעיה, ומנסות למשוך תשומת לב בלי להבין מה הן עושות, או שאולי זו המטרה שלהם? להכעיס אותי לקומם אותי? להרוג אותי מבפנים, לחמוד... לעורר אותי, להפיל אותי בפח יקוש? למה הם עושות את זה בגשם העז שיורד בחוץ ובסופה תמיד הן לובשות קצר, ואפילו הצדיקות שמביניהם חייבות לחשוף משהו, כמובן בגבול הטעם הטוב של ההלכה אבל אין להן שום יחס למה שהן עצמן מרגישות, לקור העז ששורר בחוץ, הוא לא מעניין אותן, הן יסבלו ובלבד שיקחו אותי איתן לשאול תחתיות!".
היה לו עוד הרבה מה להגיד על הבנות של הדור, על הלבוש הפרובוקטיבי על כך שבוסים במשרדים נהנים שמזכירותיהם לובשות קצר וטרוניות שונות על כך שעל גברים לסבול לבוש מכובד ומקצועי הכולל מכנסיים ארוכות, חולצה מחויטת, ועניבה. ואילו הן, כמה קצר שילכו, מה טוב!
הוא יצא מחדר המקלחת, שם הייתה המראה שהסתכל עליה, הוא שב לדבר לעצמו בגוף ראשון כשהתחיל בביקורת על הבנות, זה יותר נוח לכעוס על מישהו אחר מתוכך. ההחלטה בליבו כבר התחילה להנביט, ולהצמיח שורשים.
לפני שיישם אותה הוא רץ לסלון ופתח את ארון העץ הישן, שם נשמרו אלבומי התמונות של המשפחה, הוא לקח את אחד מהם וחזר לסלון. הוא התיישב על הספה בצבע בננה בעלת העור הרך, לפתע הוא נתקף זעם,
"הנוחיות הזו לא במקום, עליך לסבול, שב על הרצפה גם שם אפשר לעיין בתמונות!", הוא לקח את האלבום איתו והתיישב על הרצפה הקרה, זו הייתה עונת הקיץ, ולכן גם הרצפה לא היוותה מכשול.
הוא התחיל לדפדף באלבום, מכל תמונה ניבטו פניו הקורנות של אביו ההדור, הלוואי שהייתי קרוב לרמתו, איך הוא כזה צדיק, ואני? רשע מרושע! פניו הקורנות של אביו ניבטו מהתמונה, זו הייתה תמונה ישנה כשנולד, לפני שש עשרה וחצי שנה, אביו מחזיק אותו בזרועותיו ובמקביל מעיין בגמרא, נראה היה שהכל מושלם, חיוך מושלם נמתח בשפתיו של אביו, הזקן הקטן, השחור, והמטופח של אביו שיווה לפניו מראה מלאכי, בחיים לא אהיה כמוהו, אני מכור, אני הרוס מן היסוד כבר, המרחק ביני לבינו הוא כמו המרחק מהשמש. הוא חשב.
הדמעות חזרו שוב לעיניו, ככל שעבר הזמן הרגשת חרטה גוברת וגוברת כבשה כל מקום במחשבתו, הוא כבר לא ידע איך לפצות על מה שעשה היכן להתחזק, שום שיחה עם חבריו המכורים בשכבה לא עזרה לו, הרי כולם מכורים בסופו של דבר, כולנו עבדים שלו, הנגף לא פסח אפילו על הילד שהחשבתי אותו לאחד הצדיקים והתמימים, אני זוכר את זה, איך התוודה בפני, אחרי שיחה גלויה מכל הלב בינינו.
כל המדריכים, הספרים, השיחות, הקבלות, הנדרים והחרמות שלקח על עצמו לא הצליחו לאפס אותו במקום ולגרום לא לוותר על התאווה, אפילו לא פעם אחת בתקופה האחרונה. מתי שליבו ועיניו התחילו לחמוד, גם ידיו וגופו השתעבדו כדי לספק את היצר. הוא כבר נתן כסף לצדקה, ניסה לברוח מהבית כדי לא להיות לבד, חסם את האינטרנט, קרא כל מה שאפשר בנושא, בעיניו אנשים שהצליחו לצאת מזה הם, או מלאכים, או בעלי יצר חלש יותר משלו, לא היה לו שום נימוק אחר לתופעה הזאת.
הוא זוכר איך בפורים, אחרי שליבו היה טוב ביין, ובוודקה, ובכל שאר המשקאות שהגישו במסיבת פורים בישיבה, הוא פרק הכל באוזניו חבריו, אפילו כאלה שלא ידעו, הרגשת חופש ושחרור מילאה אותו, הוא כבר לא פחד, הוא כבר לא הרגיש עבד, ההרגשה הנוצצת הזו מילאה אותו גם עכשיו כשהתפלש בבוץ הכאב והחרטה, כשהרגיש את הכעס והעצבות במלוא עוזם. הוא רץ אל המקרר והפטיר לעצמו, "יופי עכשיו אתה גם לא יכול להתגבר על התאווה ליין?!".
'זה לא משנה', חשב לעצמו, בקרוב כבר לא אהיה כאן, ההחלטה כבר הכתה בו שורשים.
הוא רץ למקרר והוציא משם בקבוק יין, שהיה שמור לשבתות, חלץ את הפקק בכוח, ושפך את הנוזל המחמם הישר לגרונו. שכרות נעימה מילאה אותו וחמימות בחזה, כבר הרבה זמן רצה להרגיש ככה! טוב, לפחות עם נפרדים, נפרדים בהרגשה טובה.
הוא ניגש למטבח חצי הולך חצי מדדה, ושלף את סכין המטבח העבה, הלהב הנוצץ הבריק אל מול עיניו. מבט של אושר מילא אותו, זה היה איזשהו ערבוב בין האופוריה של היין, אל השמחה לסיים את הסיפור.
'היאוש הבשר התאוה' 'אני רודף אחר חוקיך,מאידך, תשוקתי אותי רודפת(שורפת)' 'הוא אש ואני בשר ודם' ושאר הציטוטים השונים מילאו ונחרטו בדקותיו האחרונות, אגב שלא הסכים עם כך שהיאוש הוא אויב, הנה עכשיו התייאש ואיבד תקווה, וסוף סוף, יוכל ללכת למקום טוב יותר, להיפטר מהסבל, אל זריחה חדשה!
התמונה של סבו הצדיק ע"ה ניצבה מולו על הקיר, הוא הסתכל על סבו הצדיק, עם הזקן השחור והכובע שתמיד חבש לראשו, חבל שלא אוכל לעשות נחת רוח לסבא בשמיים, חבל שאצטרך ללכת עד אליו, הוא החליט שהוא רוצה למות לצד תמונתו של סבו, הוא הוריד אותה מהקיר והניח אותה ברצפה במקום ששיער שיפול בו.
חולצתו הייתה מוכתמת בכתמים של יין, הוא שמח שזה נגמר ככה, אחרי ששתה, היין יטשטש את הכאב, הוא יתן להכול משמעות אחרת של תקווה, במקום הכאב של השניות האחרונות.
את הלהב של הסכין הוא הניף קדימה, ואז שלח אותו בכל הכוח הישר לחזהו, בצד שמאל, המקום בו לימדו אותו שנמצא הלב, הוא תקע את הסכין בכל הכוח, ודמעות התחילו להיקוות בשתי עיניו, הם היו דמעות של, שמחה, כאב, תקווה, חרטה, ויאוש. דמעות מעורבבות של הכל, של משהו אחר, שאיש לא יוכל לדעת.
מאוחר יותר בעוד כמה ימים, אחרי שהתבוסס בדמו וגופתו תדיף את ריחה, משפחתו תגיעה ותמצא אותו, עם חיוך קטן אחרון על השפתיים שדאג שיחרט, הוא הרגיש רע על מה שהוא עושה מבחינת הכאב שהוריו יחוו כשיראו אותו מוטל כמו פגר מת על הרצפה, אבל לא היה מנוס, הוא כבר החליט.
ועם מכתב קטן אחרון שהשאיר להוריו:"לאבא ואמא היקרים שבת שלום! אני משער שעכשיו חמישי בערב, אני מצטער, אבל החלטתי שאני רוצה לסיים את חיי אני לא ראוי לחיות, התאווה והרגשות חזקים ממני..." שלכם בנכם היקר, גם בעוה"ז וגם בעוה"ב אוריאל
