שלום יוני! חזרת...




האובססיביות בעצמה, בכל דבר ועניין,
היא חלק חזק של המחלה, ניסיון לשליטה...  :-\

***

אסיר תודה על כך,
שלמרות בזבוז הזמן
המשווע, המחניק,
המצחין, הדוחה,
(ועוד הרבה)
שאני כל כך סובל ממנו
אני זוכה ורואה בחוש,
כיצד כשהתאווה לא אופציה,
בחסד אלוקים אוהב,
אני מספיק דברים גדולים בזמן קצר.
זה ממש כיף.

זה גם מראה לי (יוני...),
כמה במחלה הייתי כושל,
גם כשהיה נראה לי שאני מצליח.
הייתי יכול להספיק הרבה יותר,
אם רק לא הייתי משתמש.

אבל לא ידעתי איך להישאר בהפסקה.
מקווה לקבל את עצמי.

ועדיין איני יודע איך לנהל סדר יום נורמלי.
מקווה לקבל את עצמי.

לילה טוב. ונקי. לכולנו.

מזדהה מאוד,
יש הרבה החלמה, ואחד התקדם למקום יותר טוב, והשני פשוט אינטרנט מסוכן בשבילו אפי' הפורום וכו',
אבל יש פה הרבה עבודה עם חברים חדשים,
אני באופן אישי בקשר התחלתי של שלושה חברים חדשים מהפורום,
תתמקד בחברים חדשים שמגיעים לפה, ולפתוח להם את הדלת,
אז לא יהי לך זמן לדיונים הסוערים וכו'
סליחה שכתבתי לך באופן אישי, אבל כתבתי ממה החוויה שלי בפורום "חברים חדשים". וזהו.

תודה רבה אבי על דבריך,
החשובים והמחלימים.

בהקשר לכך,
בשבת קראתי מדריך של SA
להחלמה קבוצתית טובה יותר.

הסבירו שם (על פי "מסורות" התוכנית),
שמטרת הקבוצה היא לשאת את המסר לחברים חדשים,
כלומר, שחברים חדשים יבואו ויראו שיש פתרון.
לפי הנכתב שם, אני אמור לבוא לקבוצה,
לא (רק) כדי לקבל קבוצת תמיכה, שבה אשתף בצרות שלי,
אלא (בעיקר) כדי לתת תקווה בכך שאשתף איך זה עובד בשבילי.

כמו כן, הדגישו שם שצריך להתמקד בפתרון ולא בבעיה,
וכשעולה בעיה, יש לחפש את הצעד המתאים עבורה.
(היה שם פתגם יפה בעניין, אך אינני זוכר... :-\
אולי אצרף אותו אחר כך...).

כנראה, שגם בפורום זה אמור להיות כך.
הנקודה הזו כבר עלתה בכמה שיחות שלי,
עם חברים מחלימים (הרבה) יותר.

קשה לי לוותר לגמרי על הרצון להיתמך כאן.
אבל כבר למדתי בצעד 2 שלי,
שאלוקים לא דורש ממני שלימות.

אם אגיע לכאן וגם אחפש חברים חדשים,
ולא רק לפרוק את מה שיושב לי על הלב,
זה יהיה טוב. זה יהיה הצעד הנכון הבא.

לצערי, נראה לי שאתחיל בכך מחר...
או עוד כמה ימים... :-\

בחודשים האחרונים,
אני מתלונן ורוטן רבות,
על קשיים בניהול הזמן.

שמתי לב לכך,
שכאשר אני מנסה להתחיל את היום
(אחרי החזרה הביתה מהעבודה)
בדברים החשובים, קרי: הדברים שלי,
היום "נתקע" ולא זורם טוב.
בדרך כלל, זה מסתכם בכך,
שאני מבזבז המון שעות ולא עושה כלום.

לעומת זאת,
כאשר אני מתחיל את היום
בדברים החשובים באמת, קרי:
עזרה (ממוקדת!) בבית ועבודת צעדים,
היום שלי זורם הרבה יותר טוב,
ואני מספיק הרבה גם בדברים החשובים (?) שלי,
כמו דברים הקשורים לעבודה שלי,
דברים נוספים שמעניינים אותי,
וכמובן, להספיק לעדכן בפורום...  :-\

זו ממש הנקודה של צעד 3.
האם אני בודק מה חשוב בשבילי,
או מה סתם "בא לי",
תוך התעלמות אטומה מהסביבה,
או שאני בודק מה טוב לעשות
(ובמילים אחרות: מה אלוקים רוצה).

האם אני רושם לעצמי סדר יום מאורגן היטב,
או רושם לעצמי מה נראה לי שאלוקים רוצה ממני היום,
ומתוך כך מגבש את סדר היום שלי.

מקווה ומתפלל לבחור היום ובכל יום,
באופציה השנייה.

***

אסיר תודה לאלוקים אוהב,
על עשרה חודשי נקיות.
רק ההכחשה המטורפת שלי,
מונעת ממני להכיר בגודל הנס,
אחרי כעשרים שנות התמכרות,
בהן לא הצלחתי להיות נקי
אפילו לא חצי שנה.

כתבתי וכתבתי,
ואת הסודות שלי קברתי.

שכחתי לציין, שבימים האחרונים,
אני פשוט נשרף ונצלה באש הטינה.

כנראה, ערימת רגשות שליליים,
בת למעלה משלושים שנה,
שמעולם לא זכתה לטיפול ראוי.

הרבה צעקות על אשתי. האשמות שווא.
ניסיונות "לכבות עליה את מצב הרוח שלי".

מקווה, מתפלל ומתחנן לאלוקים אוהב,
שישחרר אותי, רק להיום, מכבלי הטינה,
כפי ששחרר אותי, רק להיום, מכבלי התאווה.

מתפלל גם לנכונות לעשות את כל הנדרש ממני בעניין.
לעבוד את הצעדים כאילו הכל תלוי בי,
ולהתפלל כאילו הכל תלוי באלוקים.

היי, היו לי היום כמה דקות וקראתי קצת מההודעות שלך בשירשור הזה. היתה לי תועלת. תודה לך. התעוררו אצלי כל מיני מחשבות כשקראתי אותך. לדוגמא, שמתי לב שבניגוד לכלל המגיבים שלך - שמרגישים בוודאות איזו חתיכת דרך נעשית כאן, אתה פחות נלהב ממה שקורה איתך. וגם כשאתה מתאר תחושות של אסירותודה אתה מערב בתיאורך תחושות נוספות, בדרך כלל שליליות. איני יודע מהיכן זה בא אצלך, אצלי זה נובע מחוסר הסיפוק התמידי שלי, מה שיש, לא מספיק. ועל זה הספונסר שלי תמיד היה אומר לי עזוב, "עכשיו אתה מסתכל רק על חצי הכוס המלאה". בלי מילה על זו הריקה. גם לא על כך שזו 'רק' חצי...

על מה שהשיפוטיות שלי אותי גרמה לי, עוד אכתוב בהרחבה כאן או במקום אחר.

שהשם יהיה איתך.

תודה אסירותודה.




"לעיתים תכופות, חברים של האדם החדש מכירים בהבדל באישיותו זמן רב לפני שהוא נוכח בו בעצמו" (הספר הגדול עמ' 172).

בתחילה חשבתי שיש כאן נקודה שאני לא מבין (היחס בין המשפט הזה לזה שלך),
אבל אם אני מבין נכון, הנקודה היא שאני כן שם לב להבדלים,
אבל פחות נלהב מהם, פחות מייקר ומעריך אותם.
נראה לי, שזה סוג של גאווה, בעטיפה של ענווה.

אני סוג של אומר "אה, למה כבר הגעתי?",
כשבעצם מאחורי זה מסתתרת אמירה:
"אני לא מוכן לקבל תהליך החלמה,
שלא נראה כמו בפנטזיה המושלמת (?) שלי".

[נראה לי, שגם אצל המחלימים שאני הכי מעריץ,
הפנטזיות האלה לא באמת מתממשות.
הרי גם המושגים שלי כל הזמן משתנים.
כשהתחלתי את התוכנית, הייתי בטוח שכשאגיע לשנה, זהו! ניצחתי!
אני אעביר מסרים ואסביר לכולם אלו תובנות מוצלחות היו לי,
ואיך שזה עבד בשבילי ושכדאי להם גם לעשות כמוני.

והיום? היום אני מתקרב לשנה, ומרגיש שרק התחלתי לגרד את תחילת הדרך.
וחשוב מכך, שמסר טוב באמת, הוא מסר נקי כמה שיותר מאגו.
כשאני שומע מסרים מחברים אחרים שנקיים שנה,
או אפילו חלוקות מחברים שנקיים פחות ממני,
אני מתפעל מהעוצמה והעומק שיש להם,
ומרגיש הרבה מאחוריהם.

טוב, אולי זו גם עוד משנה,
במסכת המפוארת של ההלקאה העצמית שלי...]




תודה על זה. זו נקודה מאוד חשובה (וקשה!) בשבילי. מקווה לזכור וליישם.
באמת, פעמים רבות בכתיבה היומית אני מוסיף לאסירויות תודה מילים כמו "יחסית" או "די" וכדו'.
וככלל, המסע שלי מלא וגדוש פרצופים כאלה: :-\. מקווה להחליף אותם בכאלה:  :D ;D
(טוב, שוב אני מתחיל עם השלילי...  :-\, בעצם,  :D ;D).

אני מרגיש שחוסר הסיפוק שלי מאוד מאוד מסוכן עבורי.
אבל האם זה תלוי אך ורק בזה שפשוט אדבר ואכתוב (ואנסה לחשוב) חיובי?
זה נראה לי פתרון קל מדי בשביל בעיה כל כך שורשית...
(ואולי גם זו גאווה, שאני לא מוכן להיזקק לפתרונות פשוטים,
אלא רק לפתרונות שמחשבה עמוקה מסתתרת מאחוריהם?
כבר מסוחרר מכל הפלפולים האלה, מהעייפות ומהנסיעות הרבות היום...).

[האמת, שדווקא היום, בכתיבה היומית, חשבתי על כך,
שכתבתי יותר מ-2,000 משפטים שמתחילים ב"אני אסיר תודה...".
"וואו!", חשבתי לעצמי, "זה בטוח חייב לחלחל ולחולל שינויים אצלי!"].




אחכה לו בכל יום שיבוא...




אמן. אני באמת צריך את זה.

***

מעניין שבדיוק באתי לכתוב כאן,
על כמה חשוב שלא אלקה את עצמי,
על כל מה שלא עשיתי היום,
ומצאתי את ההודעה הזו ממתינה לי...

כן הלכתי לקבוצה.
כן עשיתי כתיבה יומית.
כן עזרתי הרבה בבית.

אבל לא עשיתי צעדים,
ולא הרמתי טלפונים לחברים.

אני קצת מבולבל מהמסרים שאני מקבל.
מהספונסר שלי אני מבין כל יום, שכנראה אפול בקרוב.  :-\
מחברים אחרים, אני מבין שאני צריך לקבל את עצמי.
נראה לי ששני הכיוונים חשובים לי.
מצד אחד, אסור לי לזלזל בפעולות התוכנית,
אם לא אעשה אותן בקביעות לא אשאר נקי.
מצד שני, חלק מהכיוון של התוכנית הוא לקבל את המציאות.
כך שאם יש לי יום עמוס (כמו היום) הדבר המחלים הוא ללכת לישון,
ולא "להרוג את עצמי" כדי לסמן "וי" על צעדים היום.

ואולי, אולי גם לפעמים, אני יכול לעשות צעדים במשך כמה דקות,
ולא להרגיש ש"אם זה לא עשרים דקות או חצי שעה זה לא זה..."

כן. וגם את זה שהייתי בפורום, במקום לכתוב צעדים, אני צריך לקבל.
אני לא יכול לנהל סדר יום מושלם.

בדיוק שמעתי מסר בקבוצה, ממישהו שאני מאוד מתחבר להחלמה שלו,
שאמר, שאם אחשוב שאני צריך להספיק 20% מסדר היום שלי, אספיק 60%,
אבל אם אחשוב שאני צריך להספיק 100%, לא אספיק כלום... "זה המצב אתנו".

***

שוב: אסיר תודה על עשרה חודשי נקיות,
בחסד אלוקים הגדול והאוהב,
בכוחו ולא בכוחי.

לילה טוב ונקי לכולנו!

היי טהרני.
דווקא אני חושב שזו הסתכלות בריאה ונכונה, זה משאיר אותך על המפה ולא נותן לך להיכנס לאופורית ההחלמה...
אוסיף ואומר שתמיד כיף לקרוא את הפוסטים/חפירות/הסתבכויות(פחות כיף)/פתרונות/התמודדויות שלך..
המשך בדרכך, אנחנו (הרשיתי לעצמי בשם כולם ;D..)פה לתמיד לצדך..
אגב, למדתי לעשות ציטוט...

תודה לך הכובש על חיזוקיך. כיף כשאתה פה.
אני מרגיש שזה תורם עוד גוון ייחודי לפורום.




אני מסכים שזו הסתכלות נכונה. אם כי איכשהו, יחד עם זאת, אני עדיין עמוק בתוך אופוריית ההחלמה...




אהבתי! במיוחד את ה"הסתבכויות(פחות כיף)" ;D

שוב תודה.

ערב טוב חברים אהובים!

אני מוצף רגשות טינה,
כתוצאה מהגישה שלי לכך,
שאשתי וגורמים נוספים במשפחה
מבקרים את (חוסר) התפקוד שלי בבית.

אין לי כוח לדבר עם חברים.
אין לי כוח לכתוב צעד ארבע.
אבל יש לי כוח לכתוב כאן
(כנראה בשביל הצומי).

מה שלא יהיה,
הטינה הזו פשוט אוכלת אותי,
והחזרה לשימוש תגיע,
אם אמשיך להתבשל בתוכה.

אנסה לכתוב כאן צעד ארבע,
ואני אסיר תודה לאלוקים אוהב,
על פירורי הנכונות הללו.

טוב, אז מה נפגע אצלי?
הערכה עצמית - כן.
גאווה - כן.
בטחון רגשי - כן.
רכוש - כן. המעמד שלי נפגע וזה סוג של רכוש מבחינתי. אולי יקר יותר מכל דבר אחר...
שאיפות -כן.
יחסים אישיים - כן.
יחסים מיניים - כן.

איפה הייתי אני לא בסדר?
אנוכי- אני לא רוצה להתאמץ ולעבוד קשה בבית.
לא אכפת לי כיצד אחרים מרגישים לגבי התפקוד שלי.
אני לא מוכן שהם "יפתחו" את זה, כדי שלא ארגיש רע.

לא כנה - הם באמת צודקים. אני באמת לא מתפקד כראוי.
אולי אני לא יכול. אבל אני יכול לבקש ממי שלו מלוא הכוח.
אם היה חשוב לי להיות נוכח בבית באותה מידה שחשובה לי נקיות,
והייתי עושה פעולות בעניין, אלוקים היה מחולל עבורי גם את הנס הזה.

מפוחד- מפחידה אותי הפגיעה בדימוי שלי.
מפחיד אותי להיפגש עם עצמי כפי שאני,
ובמיוחד עם כל הכאב התהומי הכרוך בכך.
מפחיד אותי להיות במצב שבו הסובבים אותי
לא מעריצים אותי כמו בעבר.

צעד 5
אני משתף את זה איתך ה', עם עצמי ועם חברי הפורום.

צעד 6
אני מבקש נכונות להשתחרר מהפגמים הללו.
אני נכון להשתחרר מהם, גם אם זה יהיה כרוך בכאב.
(אני מבקש ממך לקבל את זה שהנכונות לא מושלמת).

צעד 7
אני מבקש ממך לשחרר אותי מהריכוז העצמי הגבוה,
מהאטימות לסבלם של אחרים, ומהזלזול בצרכיהם.
מההכחשה וההתכחשות לדברים שדורשים תיקון אצלי,
מהפחד מפגיעה בדימוי שלי,
ומהפחד להיפגש עם מה שקורה אצלי בפנים,
בשכבות העמוקות ביותר.
אני מבקש ממך את הנכונות לקחת אחריות על ענייני הבית,
ואת היכולת להיות עקבי ולהתמיד בביצוע מטלות.
אתה יודע כמה קשה לי להתמיד.

תודה לכם חברים.
לילה טוב ונקי לכולנו!

שבוע טוב! ונקי!!! ;D

אסיר תודה על 298 ימים נקיים.
נס מתמשך וקשה לעיכול,
בחסד אלוקים אוהב,
בכוחו ולא בכוחי.

***

ביום שישי, קמתי וגיליתי שהילדים (כמעט) חיסלו מאכל שבניתי עליו.
זה מאוד הרגיז אותי מבפנים. כנראה, שגם היה קשה לי להודות בכך "עד הסוף".
התרגזתי וצעקתי עליהם על כל דבר קטן שהם עשו שלא היה בדיוק כמו שצריך.

השיא היה, כשהקטן סירב להתלבש בזריזות כפי שתכננתי. אמרתי לו שהוא ילך כך לגן.
הוא עדיין סירב להתלבש. אז המחשתי לו. גררתי אותו החוצה כשהוא לבוש חלקית.
אמרתי לו שיחליט אם הוא רוצה להתלבש או ללכת כך לגן. הוא לא ענה.
זה ממש הרגיז אותי. תפסתי את הפנים שלו וצרחתי עליו שיענה לי, שהוא חייב לענות לי.
באיזה שהוא שלב הוא כנראה קלט שזה באמת מפחיד ומסוכן ואמר שהוא יתלבש.
נכנסנו שוב לבית, והרגשתי כאילו שברתי חלק בנפשו, כאילו כיביתי את ניצוץ החיים שבו.
הוא פשוט עשה כל דבר בצורה מכנית. התלבש ואכל בלי להתווכח ובלי לומר מילה.

בנסיעה בדרך לעבודה, הרגשתי ממש גרוע. עמדו בעיניי דמעות.
הן לא ממש היו דמעות של חרטה. הן היו יותר דמעות של מצוקה.
הרגשתי שלא ממש כעסתי מבפנים, ובכל זאת התנהגתי כמו חיה.
הבנתי שאני לא נוהג נכון, אבל לא היה בי כוח (ורצון?) לעצור את זה.

במוצאי שבת, אשתי הכינה סעודה רביעית משפחתית,
ופשוט לא מצאתי את עצמי שם. לא הצלחתי להשתלב.
התחלתי להבין יותר שאני נכה. נכה אהבה.
ההכרה הזו כבר הייתה שם, אבל הכתה בי חזק יותר.
אני לא מצליח לתקשר טוב עם אחרים,
בייחוד עם הקרובים אלי ביותר.
אני לא מוצא את עצמי שם.
אני מפחד מקירבה וחיבור,
וקצת (?) מעדיף ריחוק וניתוק.

***

אני אסיר תודה על האפשרות לשתף כאן בפורום.

אני אסיר תודה על הנכונות לפתוח את הדברים.

אני אסיר תודה שהספקתי לעלות לקבוצה באותו בוקר ולשתף מעט.

אני אסיר תודה על הקבלה שאשתי קבלה אותי בשתי הסיטואציות,
ובחסד אלוקים, גם הביעה אותה, במהלך הקושי שלי עם עצמי.
אני בעצמי לא מבין, מכיל ואוהב את עצמי.
נס שהיא מצליחה לעשות זאת.
ולגמרי לגמרי לא מובן מאליו.

***

אני הולך לקראת שבוע עמוס.
לא רואה כיצד אצליח להגיע לקבוצה.
אני מרגיש שאני ממש צריך את זה.
מקווה ומתפלל להיות מחובר,
לנסות לעשות את המוטל עלי
ולקבל את עצמי.

ושוב: שבוע טוב, נקי ושפוי לכולנו!

לאחרונה אני מרגיש קצת (?) נסיגה
בעשייה של פעולות התוכנית.
אני הרבה פחות קורא בספרות.
הרבה פחות מתקשר לחברים.
הרבה פחות עושה צעדים.
קצת פחות עושה כתיבה יומית.
פחות מתקשר לספונסר.
פחות עושה צעד 4 בעת הצורך.

אני חושב שאחת הנקודות כאן היא,
הצורך שלי להיות ייחודי ושונה מכולם.
תמיד בעטתי במסגרות וסללתי לעצמי דרך שונה,
דרך קסומה ומיוחדת, שכל הסובבים התעניינו בה.

קשה לי לדבר כמו כולם על נפלאות התוכנית
(אם כי אני חייב להודות שהיא מחוללת נפלאות כשאני עושה אותה!)
כנראה שקשה לי עדיין להגיד בעממיות "אסירות תודה"!
(מעדיף להגיד "אני אסיר תודה". לשון פחות "תוכניתית"!).

לא מוצא חן בעיניי להיות חלק משטאנץ מסוים,
לצעוד יחס עם אחד על סרט נע, ולהתעצב באותו דפוס.

לא מוצא חן בעיניי ללכת בדרך סלולה,
ולא להיות זה שסולל אותה...

אבל זאת הדרך היחידה שהשאירה אותי נקי.
שום דרך אחרת, קסומה ככל שתהיה,
לא השאירה אותי נקי לאורך זמן.

אני צריך כנראה להכריח את עצמי
לעשות מה שלא מתחשק לי.

הרצון הזה, לחדש דרך חדשה, ולא להיות כמו כולם,
ככל הנראה, קשור קשר הדוק (ומאכזב) למחלה שלי.

מבקש מאלוקים נכונות לוותר על הגאווה שלי,
ועל הייחודיות השלילית והמזוייפת שלי
(עדיין קשה לי להאמין שאני לא באמת מיוחד באופן יוצא דופן.
אז מה אם אני קצת חולה!...)

אוהב,

טהרני

טהרני
אתה הולך בדרך נפלאה
ואתה סולל לעצמך את הדרך
כל נשמה היא משהו בפני עצמה
והיא נותנת לעמה את מקומה
ואת הדבר הנכון בשבילה
עלה והצלח
לילה טוב 

תודה השואף!
(עניתי לך בפרטי )

אסיר תודה על 301 ימים נקיים,
בחסד אלוקים הגדול והאוהב,
בכוחו ולא בכוחי.

חשבתי שאהיה כאן כדי לדווח על 300 יום,
אבל אלוקים רצה שאהיה עסוק ביומיים האחרונים,
באופן כזה שלא תהיה לי גישה לפורום.

כשחזרתי לכאן, לפני כשעה,
הרגשתי כאילו לא הייתי פה המון זמן.
אני מתלבט אם זה טוב או לא.

זה טוב כי אני מרגיש קשור למה שקורה כאן.
זה לא טוב כי אני תלותי ואובססיבי.

אני חושב שזה לא טוב,
אבל שאני מעצים את זה,
הרבה יותר ממה שזה.
וההעצמה הבלתי פרופורציונלית,
גרועה לא פחות מהתלות בפורום.

אוהב אתכם.
שמח שוב להיות כאן.
מקווה לדווח בהמשך היום על מה שקורה איתי
(כעת חלפה בי מחשבה שכתבתי "לדווח" במקום "לשתף". :-\
התחלתי למחוק ולהחליף, אך חשבתי שלמען הכנות עדיף להשאיר...)

מבקש מאלוקים את הנכונות
ואת הכוחות
לעשות בשעות הבאות את המוטל עלי
לבנות סדר יום שסובב סביב מה שהוא רוצה ממני,
ולא סביב מה שמתחשק לי לעשות...

שלום חברים יקרים!

אסיר תודה על 303 נקיים,
ועל עוד הרבה דברים יפים היום.

נראה לי, שאלוקים רוצה שאלך לישון...
מבקש ממנו נכונות ויכולת לעשות זאת.

לילה טוב, שקט ונקי לכולנו!